יפית הרנשטיין יחיא ז''ל

קורות חיים

יפית, בת איריס ושלומי יחיא, נולדה בישראל ביום כ"ה בתמוז תשל"א (18.07.1971), אחות לאושרה, אילן ונועם. גדלה במושב מכורה שבבקעת הירדן, למדה בבית הספר היסודי האזורי "גפנים" והמשיכה לתיכון בכפר הנוער כנות.

אחרי שירותה הצבאי למדה יפית בבית ספר לקוסמטיקה ואיפור "ירין שחף". אחר כך עבדה בבתי מלון באילת ובתל אביב, בנתב"ג ובאירוח אח"ם (אורחים חשובים מאוד) במסוף בגשר אלנבי.

יפית נישאה לארנו הרנשטיין. בני הזוג גרו במושב מכורה, בשנת 2000 נולדה הבת שי ובתחילת 2002 הבת חן. יפית הייתה בת, רעיה ואם מסורה למשפחתה. חברה טובה לכל מכריה, אישה שאהבה לעזור בכל דבר ולרוב עשתה זאת בצנעה ומבלי להבליט את תרומתה.

יפית אהבה לכתוב, והותירה אחריה יומנים ובהם שירים רבים, שכתבה בתקופות שונות של חייה. את שירה "משהו מפריע" פתחה יפית במילים הבאות: "משהו מפריע / כואב, צובט, זה אוכל אותי / אני חושבת ומדמיינת לי דברים / הדבר שמפריע פשוט מעביר את כעסי / הוא רותח ומתסיס את תגובותי. / חשבתי על פתרונות / להירגע וסתם להפליג מן הנושא האיום / או פשוט / למות!..."

במוצאי שבת ג' באלול תשס"ב (10.08.2002) חדר מחבל למושב מכורה, ונכנס לבית משפחת הרנשטיין. בבית היו רק יפית וילדיה. יפית הסתירה את הילדים והסתערה בצעקות על המחבל, שפתח בירי ורצח אותה.

בצעקותיה יפית הצילה את כל אנשי המושב, שכן שכנים וכמה חיילים נזעקו למקום והמחבל נורה בטרם הצליח להמשיך במסע ההרג שלו.

בת 31 במותה. יפית הותירה בעל ושתי בנות, הורים, אחות ושני אחים. הובאה למנוחות בבית העלמין בגדרה.

בעת הירצחה של יפית שהתה אימה בטיול בחו"ל. בהספד ליפית כתבה האם: "...ממקום הכי פסטורלי בעולם, שאת שכנעת אותי לנסוע אליו, כי אמרת לי – אימא, הרי זה החלום שלך להיות בקריביים, משם, כן ילדה שלי, משם באתי להוביל אותך בדרכך האחרונה. לא לפני ששם הרגשתי כאילו בגן עדן אני, והתחברתי אלייך לא במודעות וביקשתי ללבוש לבן ולהרגיש טוהר, לבדוק לפני שאת מגיעה לשם איך זה בעולם הבא.

ראיתי את האוקיאנוס, את דקלי הקוקוס שגדלים על החוף, את האנשים שלא ממהרים לשום מקום עם שמחת חיים מכלום, את הגשם הסוחף שהמטיר עלי ולי לא איכפת. אני יושבת על החוף הלבן וצופה לאופק הרחוק, ואומרת 'ברוך בורא עולם', כמה העולם יפה - ובני אדם הורסים אותו...

לא ידעתי עד כמה אני קרובה לאמת, כי בזמן הזה את נלחמת בחירוף נפש ומצילה בגופך ובנשמתך את משפחתך האהובה, ואפילו את כל משפחת מכורה, כי בקול הצעקה שלך הזהרת את כולם...

ילדה של אימא. לנצח נצחים תישארי צעירה, יפה ומחייכת את החיוך שלך כמו תמיד".