קורות חיים
משה (מוסה), בנם של רות וגוסטב, נולד ביום כ"ב בטבת שנת ת"ש (03.01.1940).
מוסה גדל בקיבוץ הזורע, שבעמק יזרעאל. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1936, והוריו של מוסה שעלו מגרמניה, היו בין מייסדיו.
מוסה אהב את נופי הקיבוץ, את השדות והמרחבים, וגדל בתוך קהילה חמה ועוטפת. הוא התחנך בקבוצת "חמניות", קבוצת הילדים השנייה של הקיבוץ הצעיר. היה ילד חייכן, שמח, חברותי ואהוב על כל סובביו.
כבר בתיכון בלט לעין הכישרון שלו בעבודת יד, ובכיתה י' החל לעבוד בתעשיית רהיטים. לאחר שנה החליט לעזוב את העבודה, אך האהבה לנגרות עדיין נשארה בו.
כשסיים את לימודי התיכון, התגייס לצבא ושירת שירות מלא בחיל רגלים, בסיירת של חטיבת "גולני".
לאחר שהשתחרר, עבד בענף גידולי השדה בקיבוץ זיקים למשך שנה.
בהמשך חזר לגור בקיבוץ הזורע ונישא לבתיה (בטי). בני הזוג החלו לבנות שם את חייהם.
במהלך השנים נולדו להם ארבעה ילדים: איריס, רותם, אופיר ואלון. מוסה היה איש משפחה מסור, שמשפחתו הייתה יקרה לו מכול.
מוסה אהב לעבוד בעבודת כפיים והתעניין מאוד בתחום גידולי השדה. במשך שנים רבות ניהל את ענף הפלחה וגידולי השדה בקיבוץ הזורע, וגידל מלונים במשך כ-17 שנה. בין השאר היה אחראי לגידול תירס מתוק וכותנה. על אף הקשיים שהתמודד עימם באותו זמן, הצטיין בתחום הכותנה והצליח להפוך את הענף לאחד המובילים בארץ. באחד הראיונות סיפר שכשהיה רכז בפעם הראשונה, הצליח להגדיל בצורה משמעותית את כמות הכותנה וסיפר שזה היה נחשב אז ל"זהב הלבן".
לאורך השנים רכש ידע נוסף בתחום החקלאות במספר קורסים והשתלמויות.
מוסה היה מוותיקי ענף הכותנה בארץ, וב-2013 קיבל על כך פרס על מפעל חיים. הוא תמיד האמין בצדקת דרכו בהקשר לעבודה החקלאית ואמר: "זה לא יעזור כלום, יש נכס אחד למדינה ונכס אחד לקיבוץ. קוראים לזה קרקע. ובלי לשמור על זה - אין לנו לא קיבוץ ולא מדינה. כדי לשמור על זה צריך יותר חקלאות... יישוב עירוני זה לא מחזיק קרקע... רק חקלאות, טיפול באדמה ושימורה. מי שמאמין בזה, כמוני, לא ישחק אצלו עניין הכסף, הוא יחיה עם קצת פחות כסף אבל יאמין בזה."
לאחר שפרש לגמלאות, טיפח את הגינה בביתו וסייע לשכניו בכל מה שקשור לגינות.
הוא הגשים את חלומו הישן לעסוק בנגרות והביא את כישרונו לידי ביטוי. חבריו מהקיבוץ סיפרו שהיה בעל ידי זהב ונגר אומן. בביתו וגם ברחבי הקיבוץ היו פזורות עבודות עץ ואומנות שעליהן שקד במרץ.
מוסה תרם למעונות של נשים מוכות ולמעונות ויצ״ו ושאב מכך סיפוק רב: "אתה רואה את הילדים האלה עם עיניים נוצצות, אין דבר כזה שאין לי דמעות בעיניים, זה ממלא אותי בכל כך הרבה סיפוק, וכל כך הרבה רצון לעשות ולתת בשביל הילדים האלה שבאמת צריכים. אני רוצה לעשות ולתת."
מוסה היה חבר טוב ונאמן, איש שיחה מעניין, שתמיד היה עם חיוך על השפתיים. היה אהוב מאוד בקרב חברי הקהילה, מעמודי התווך של הקיבוץ.
ב-7 באוקטובר 2023, (כ"ב בתשרי תשפ"ד) החלה מלחמה בין ישראל לארגון הטרור חמאס, כתוצאה ממתקפת פתע שביצע החמאס שפעל מרצועת עזה. בעקבות המלחמה התרבו פעילויות טרור של מפגעים בודדים בכל הארץ.
ביום שני 24.3.2025 בשעה 10:00 בבוקר מוסה ובנו אופיר נסעו לבקר חבר טוב. הם נסעו על כביש 66 וכשהגיעו סמוך לצומת התשבי שליד יקנעם, ראו מחבל הדוהר ברכב לעבר תחנת האוטובוס. לאחר שדרס חייל שעמד בתחנה, המחבל יצא מהרכב, דקר את החייל וגנב את נשקו. כשהגיעו לצומת אופיר עצר את הרכב, פתח את הדלת ורץ לכיוון החייל. המחבל קם עם נשק מולו ואופיר הצליח להימלט. המחבל ניגש לרכב, וירה במוסה למוות.
משה (מוסה) הורן נרצח בפיגוע סמוך ליקנעם בכ"ד באדר תשפ"ה, (24.03.2025). בן שמונים וחמש בהירצחו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ הזורע. הותיר אחריו אישה, שתי בנות, שני בנים ונכדים.
על מצבתו כתבו אוהביו: "מי שעובד את האדמה, נאמנותו אחרת, ומי שנפשו קרובה לאדמה, עשוי מחומרים של מסירות, ונדיבות קרובה לליבו."
בתו רותם ספדה: "אוהב אדם ואדמה, איש עבודה ואהבת הארץ. רגיש ורגשן בעל לב ענק ונתינה אינסופית. איש של אנשים. וגם של נופים, שדות ומרחבים. אבא של טיולים בארץ ובשדות, של עבודה בגינה, של הפרטים הקטנים. אבא שהמשפחה הייתה הכול בשבילו. שזכה לאהוב בענק. ולהיות מוערך ואהוב על ידי כולם בחזרה."
ליעוז, חבר הקיבוץ, ספד בשם הקהילה: "מוסה, איש יקר מאוד, אני מכיר אותו כל חיי. איש של חיוך נצחי, של בגדים כחולים תמיד. פלאח בנשמתו, ידיים עם יבלות של עבודה קשה בשדה. אותי באופן אישי הוא לימד נגרות בילדותי, הוא עבד עם ילדים ועשה חוגי נגרות. אני עומד פה עם עיניים דומעות ולב רוטט. אני ממש עצוב וכך כל קהילת הזורע."