ליודמילה ליוסיה ליפובסקי ז''ל

קורות חיים

ליודמילה (ליוסיה), בתם של אווה וגרגורי, נולדה ביום כ"א בחשוון תש"ב (11.11.1941) ברוסיה.

הוריה של ליודמילה נישאו ב-1937 וגרו בתחילה בסימפרופול, אוקראינה. שם נולד אפים, אחיה הגדול. בהמשך עברו לרוסיה, לעיר במחוז לנינגרד.

ביולי 1941, בזמן מלחמת העולם השנייה אביה גרגורי שירת בצבא הרוסי, בעיר הנמל קרונשטאדט. באותו זמן החל פינוי המוני של גני ילדים ומעונות מלנינגרד. כל הילדים פונו באופן מאורגן, בליווי האימהות, מחנכים, רופאים ואחיות.

משפחות רבות הופרדו. אבי המשפחה נשאר להילחם ולהגן על לנינגרד, ואימה אווה, שהייתה באותו זמן בהיריון עם ליודמילה, נאלצה לעזוב את העיר עם ילד בן ארבע ומצאה את עצמה במעבר, ב"דרך הפינוי" בעיר בוי באזור ירוסלב. שם, בתנאי הרעב וההרס ששררו, נולדה ליודמילה. משפחתה אמרה באירוניה עצובה שהיא נולדה "ברחוב" – משום שהלידה התרחשה בדרכים, אך המעבר הציל למעשה את חייה וחיי אימה ואחיה.

כתינוקת, עברה עם משפחתה לעיר סמרקנד, באוזבקיסטן, בזמן שאביה גרגורי שירת כקצין ימי בצבא הרוסי ונלחם בגרמנים. ליודמילה, אחִיה והוריה נמלטו מזוועות הנאצים ושרדו בזכות המעבר התכוף ממקום למקום.

כשהייתה בת ארבע אביה נשלח להילחם בבאקו, אזרבייג'אן, ולאחר תקופה שם הוא נפצע. המשפחה עברה בעקבותיו לבאקו. ליודמילה החלה ללמוד בבית הספר היסודי בעיר, אך נאלצה אחרי תקופה לעזוב ולעבור לבית ספר אחר, בעקבות הצבתו של האב במלחמה במקומות שונים.

ב-1952, כשש שנים לאחר סיום המלחמה, המשפחה התגוררה בעיר וולדיווסטוק. זו הייתה תקופה קשה של רעב ותנאים קשים, וליודמילה נשלחה ללמוד רחוק מהבית. רק בערבים פגשה את אחיה.

בשנת 1954, כאשר הייתה בת 13, נולדה אחותה הצעירה טטיאנה.

כעבור חמש שנים עברה המשפחה לקרץ' – עיר נמל בחצי האי קרים. ליודמילה הייתה נערה צעירה בת 18, התעניינה בספורט ושיחקה כדורעף בקבוצת המקומית.

בתום לימודי התיכון, החלה ללמוד בבית ספר לרפואה כדי להיות פרמדיקית ולאחר מכן

למדה סיעוד בבית ספר לאחיות. בנוסף עברה גם קורס מיילדות, שבסיומו קיבלה תעודת אחות מוסמכת מיילדת. היא החלה לעבוד בתחום, הצליחה והרגישה סיפוק רב.

בשנת 1965 נישאה לוולדימיר. שנה לאחר מכן נולדה בתה היחידה אירינה. ליודמילה אהבה מאוד את משפחתה, השקיעה בהם וטיפחה את ביתה. היה לה כישרון ליצור עבור כולם מרחב נוח ונעים לעין – הסדר, הניקיון ועיצוב הבית היו חשובים לה מאוד.

במשך השנים סייעה להוריה, לאחיה ולבני המשפחה המורחבת. היא הייתה קשובה ותומכת ואהבה לארח בביתה את המשפחה והחברים, נהנתה לבלות ולצחוק. תמיד ידעה לאסוף את כל יקיריה סביבה.

לאחר פרידתה מבעלה עזבה לתקופה מסוימת את תחום הסיעוד ועבדה בנמל קרץ', בפיקוח תברואה של אוניות. חבריה סיפרו שהייתה עצמאית מאוד, אישה פעילה, פתוחה וחברותית, אישה חזקה ודעתנית, שהגנה על זכויותיה. בשנת 1978 התמודדה עם ביטויי אנטישמיות מצד הבוסית שלה. היא פוטרה לכאורה בגלל סיבה אחרת, אך ליודמילה לא ויתרה. היא שכרה עורך דין, זכתה בבית המשפט וחזרה לתפקידה בנמל. לאחר מכן עבדה זמנית בבית חולים למחלות זיהומיות לילדים.

לאורך השנים קיבלה תעודות הערכה רבות ממעסיקיה, מבית החולים לילדים ומתחנות הבריאות האפידמיולוגיות שבהן עבדה. היא צוינה לשבח על עבודתה הטובה, על "ביצועים גבוהים והשתתפות בחיים הציבוריים".

למרות שלא היו קהילות יהודיות בעיר שבה התגוררה משפחת ליפובסקי, הזהות יהודית הייתה נוכחת תמיד במשפחה והתחזקה יותר בשנות ה-80.

בשנת 1998 עלתה לארץ עם כל בני משפחתה שנותרו בחיים – שמונה במספר, בהם אחותה עם משפחתה, בתה אירינה עם בעלה ובנה. בארץ המתין להם הדוד יעקב אפימוביץ' בהרצליה.

ליודמילה התאקלמה בארץ והשתלבה, בגיל 57, במקצוע הסיעוד. היא עבדה כמטפלת עם תינוקות ומבוגרים. מכריה תיארו אותה כאישה חייכנית, מאוד מקצועית וחמה. היא אהבה אנשים ואנשים אהבו אותה בחזרה, המקצוע הטיפולי התאים לה כמו כפפה ליד. היא הייתה כריזמטית, יצירתית ואופטימית, חברותית ואוהבת אדם, ונהגה לעזור לאחרים כדרך חיים. יצרה כל הזמן קשרים חדשים וחברויות חדשות ותמיד היה לה זמן לומר לכל אחד מילה טובה.

ב-2009, בגיל 68 עברה להתגורר בדיור מוגן בעיר מגוריה הרצליה, והמשיכה לעבוד כמטפלת במשך כחמש שנים נוספות.

גם בארץ נלחמה עבור זכויותיה וגם עבור אחרים. כך, כאשר מדינת ישראל לא כללה את דיירי ההוסטל שלה ברשימת התשלומים לנפגעי השואה, היא כתבה עצומה, ובזכות מאמציה קיבלו 30 אנשים תמיכה חודשית.

לדברי חבריה היא הייתה "נשמת הבית", אישה חברותית ושמחה, מחוזרת ואהובה, שמעולם לא לבשה שחור, ותמיד הופיעה בבגדים צבעוניים ועליזים.

ליודמילה הייתה זו שארגנה עבור כולם את האירועים והחגים, הקפידה להתעדכן בחדשות וקראה עיתונים. היא נהנתה לשיר במקהלה של הדיור המוגן, אהבה מאוד לבשל וליצור באומנות, ונהגה לאסוף חרוזים וליצור מהם שרשראות. במסגרת האיסוף גם למדה על האבנים השונות וחקרה את תכונותיהן.

ליודמילה הייתה שמחה בחלקה והעריכה כל רגע בחיים. היא הייתה אישיות מיוחדת, אישה חזקה ומסורה למשפחתה. זכתה להיות סבתא וסבתא רבתא אהובה לנכדים ולנינים.

ביום שישי 27 בדצמבר 2024, במהלך חג חנוכה תשפ"ה, ליודמילה יצאה מהדיור המוגן כדי להמתין לבתה אירנה שתיקח אותה לבדיקה רפואית. כשהמתינה בסמוך לכיכר טירן בהרצליה, מחבל שהגיע למקום התנפל עליה בדקירות סכין. היא הועברה לבית החולים במצב אנוש, ונפטרה זמן קצר לאחר מכן.

ליודמילה (ליוסיה) ליפובסקי נרצחה על ידי מחבל בפיגוע דקירה בהרצליה בכ"ו בכסלו תשפ"ה (27.12.2024), והיא בת שמונים ושלוש. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בהרצליה. הותירה אחריה בת, נכדים, אח ואחות.

בני משפחתה כתבו: "ליודמילה השאירה אחריה זיכרון בהיר ומואר בלבבות אלו שהכירו ואהבו אותה. הגורל הוביל אותה דרך עשורים – דרך אתגרים, שינויים, ניסיונות – ושמר עליה בבהירות, אנושיות ואור פנימי. חייה הסתיימו בטרגדיה. אבל אין תבוסה בטרגדיה הזו. יש זכר לכוח האישי הגדול שנשאה בתוכה מההתחלה.

ובדקות האחרונות, פניה היו שלוות ובהירות. אולי זהו הסמל המדויק ביותר לדרך חייה: אפילו ברגע החשוך ביותר - להישאר אדם מואר.

היא השאירה אחריה לא רק זיכרונות בלבבות קרובי המשפחה והחברים, אלא גם דוגמה לאומץ אזרחי, לאהבה לחיים ולעמידות מול כל מבחן."