חנה קציר ז''ל

קורות חיים

חנה קציר נולדה בקיבוץ עין כרמל להוריה רבקה וצבי סלע ביום י"ג בכסלו תש"ז (06.12.1946). אחות צעירה לחיותה.

גדלה בעין כרמל ובשנת 1966, כשהייתה בת 20, הגיעה לקיבוץ ניר עוז בעקבות בעלה רמי קציר. יחד הקימו רמי וחנה את משפחתם החמה והאוהבת בניר עוז ושם נולדו שלושת ילדיהם: אביטל, אלעד וכרמית.

המשפחה, הבית, רמי, הילדים ולימים הנכדים היוו עבור חנה את מרכז החיים. חנה אהבה והתגאתה בילדים ובנכדים בכל הזדמנות.

במשך שנים עבדה חנה בבישול במטבח ובבתי הילדים. היתה מטפלת חמה ומסורה ודאגה להכין לילדים בשעות אחר הצהריים (זמן ה"הקמה") תה מתוק עם עוגיות - מתיקות שהייתה בחנה ושהוענקה לכל אחד ואחת מילדי הקיבוץ. חנה התעניינה תמיד בשלום בני הקיבוץ והייתה גאה בקשר החברי שנרקם בין מי שעזבו לילדי הקיבוץ. ברכה שלו, חברת הקיבוץ מתארת את חנה כ"נשמה טובה, שהתעניינה בכל מי שהיא פגשה בשבילי הקיבוץ". עם הזמן עברה חנה לעבוד במחסן הבגדים לצד חברותיה הטובות ברכה לוינסון ושפרה נוי, שנרצחו בשבעה באוקטובר.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים מגדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה.

לקיבוץ ניר עוז חדרו מאות מחבלי נוח'בה ובעקבותיהם אזרחים עזתיים, שעברו מבית לבית, טבחו בתושבים, רצחו, חטפו, בזזו וגרמו להרס ולחורבן. מעל ל-40 חברי קיבוץ ופועלים זרים נרצחו באותו היום ויותר מ-70 נחטפו לעזה. בסך הכול 117 מתושבי ניר עוז – למעלה מרבע מאוכלוסיית הקיבוץ, ילדות וילדים, קשישות וקשישים, נשים וגברים - נרצחו או נחטפו.

באותו בוקר חנה ורמי התעוררו בביתם בקיבוץ ניר עוז מרעש אזעקות וירי טילים מסיבי. הם נשארו בממ"ד והקפידו להישאר מעודכנים דרך שיחות עם ילדיהם וקריאת ההנחיות שפורסמו בקיבוץ, נעלו את הבית וסגרו את חלונות הבית והממ"ד. סביב השעה 9:00 אבד הקשר עמם. ככל הנראה, סביב השעה הזו חנה נחטפה באלימות לרצועת עזה ורמי בעלה נרצח.

בנובמבר 2023, לאחר 49 ימים בשבי חמאס, שוחררה חנה בעסקת החטופים. היא חזרה מהשבי במצב בריאותי קשה ונאבקה על חייה במשך חודשים ארוכים כשמצבה הרפואי המורכב הלך והחמיר. בתה, כרמית פלטי קציר, סיפרה על יום השחרור של אימה מהשבי: "היא הסתכלה עליי ועל אביטל אחותי ושאלה איפה אבא ואלעד, היינו צריכות להסביר לה שאבא נרצח. מבחינתנו, הבשורה הטובה הייתה שאלעד חטוף ובחיים". אך אלעד, שנחטף והוחזק בשבי חמאס כשלושה חודשים, נרצח בינואר 2024 וגופתו הושבה לישראל באפריל 2024.

אחרי חודשים רבים בבית החולים שיבא, עם טיפול מסור ביותר של צוות הרופאים והאחיות, עברה חנה לדירה ב"משען" רמת אפעל לצד שורדות שבי וטבח מניר עוז. כחודש לפני מותה של חנה הספיקו בני משפחתה, יחד עם החברים והצוות הרפואי, לחגוג לה את יום הולדתה ה-78. זמן קצר לאחר מכן נדם לבה שקרס מהשלכות השבי הקשות ומצער.

חנה הובאה למנוחות בניר עוז, סמוך לבעלה ולבנה. הותירה אחריה את שתי בנותיה, אביטל וכרמית, שישה נכדים: שקד, אורן, זהר, אסף, אביגיל ואדם, ואחות – חיותה.

על מצבתה כתוב: "רעיה, אמא, סבתא ואחות אהובה ואוהבת ללא גבול. אישה מלאת רוך עם לב ענק ונתינה אין סופית. חייה נקטעו ב-7.10.2023".

כרמית פלטי קציר, בתה של חנה, ספדה לה בשם הבנות: "בימים האחרונים לחשת, התחננת וזעקת מתוך כאב 'הביתה. אני רוצה הביתה'. בהתחלה ניסינו לומר לך שאת בבית, בבית החדש שעשינו לך. לבסוף הבנו. אמרת בקול ברור: 'הביתה, לניר עוז'. הגעת הביתה אימא… 49 ימים היית בגיהינום, אבל שרדת אותו וחזרת ממנו, חלשה ורזה וחולה כל כך. חזרת ממנו אחרת. שמחת החיים המופלאה שלך, היכולת להתלהב מכל דבר קטנטן, הנאיביות והידיעה המוחלטת שהעולם הוא מקום טוב ושאנשים רוצים להיטיב - כל אלו נפגעו. סליחה אימא שהייתם שם לבד, סליחה שמדינת ישראל כשלה בלהגן עליכם ועדיין לא לוקחת אחריות על המחדל הכי גדול בתולדותיה... אימא, נכנסת ללב של כל מי שפגש אותך. ככה זה כשלב פוגש לב. והיה לך את הלב הכי גדול שיש. תמיד ידענו שתתני לנו ולנכדים הכול, את הלב והנשמה, את גרגיר האוכל ואת טיפת המים האחרונים בעולם. האהבה שלך היתה לנו כוח טבע, אדמה מזינה ושמש מאירה שאפשרה לנו לגדול, לצאת לעולם, למצוא את הדרך שלנו. היית אימא שכולה אהבה.

בשנה האחרונה, שנת הזוועות, התמודדת עם אובדנים רבים כל כך: האובדן של אבא, האובדן של אלעד שחיכינו לו כל כך והיה צריך לחזור אלינו בחיים, אובדן הבית, תחושת הקהילה, הקרקע. איבדת את הבריאות, איבדת את הקול לתקופה ארוכה, אבל לרגע אחד לא איבדת את עצמך".

חברי הקיבוץ ספדו לה: "חייה של חנה יכלו להסתיים כל כך בטוב, בנועם ובנחת, והנה ביום שבת אחד עולמך חרב עליך. רמי אהובך ובן זוגך הנאמן נרצח בניר עוז, ואת, למרות מצבך הפיזי הרעוע, נלקחת בשבי. אין מילים לתאר את ההלם והכאב שהיו שם מנת חלקך. בשארית כוחותייך שוחררת כאשר מפעמת בך תקווה שאלעד בנך האהוב, שנלקח בשבי גם הוא, עדיין בין החיים. עם שביב התקווה הזה נלחמת על המשך חייך, כאשר את מלווה במסירות אין קץ של אביטל, כרמית וחיותה אחותך. הן ליוו אותך בבית החולים יום יום שעות רבות וארוכות. ואז הגיעה מכה נוספת - אלעד נרצח בשבי. את אלעד ליוו רבים רבים. הכעס, האכזבה, הכאב היו קשים מנשוא".

יעל אדר, אימו של תמיר אדר, חברו של אלעד קציר שנחטף גם הוא ב-7.10 מניר עוז כשניסה להגן על הקיבוץ ותושביו ונרצח, כתבה: "הבוקר התבשרנו על מותה של חנה קציר, חברת ניר עוז שנחטפה ושבה במצב רפואי ירוד. ליבה לא עמד בעצב על הירצחו של רמי בעלה וחטיפתו והירצחו של אלעד בנה המקסים. חנה קציר הייתה המטפלת המיתולוגית בפעוטון, תמיר אהב אותה בילדותו ובבגרותו. חנה תמיד נפעמה מתמיר וכל פעם שהיינו נפגשות הייתה אומרת לי כמה היא מתרגשת שתמיר הבוגר לא שוכח אותה, מחייך אליה ומתעניין בשלומה. 'איזה ילד... אני כל כך אוהבת אותו. הצליח לך' הייתה אומרת וכמה ליבי נחמץ. חנה כבר לא תלך בשבילים ולא תפגוש את תמיר ולא תספר כמה הוא מקסים. חנה - נוחי על משכבך. כרמית ואביטל יקרות - מותה של חנה הוא עדות לגודל ההפקרה. איבדתן את אבא, את אלעד ואת אימא".

שר הרווחה יעקב מרגי ספד לה: "משרד הרווחה והביטחון החברתי מרכין ראש בצער עמוק ובכאב גדול על פטירתה של חנה קציר ז"ל, אישה שהפכה בשנה האחרונה לסמל של חוסן, אומץ לב ותקווה גדולה. חנה, ששרדה את זוועות השבי, הוכיחה לכולנו את עוצמתה של הרוח האנושית. גם בימים הקשים ביותר ולאחר שאיבדה את יקיריה – בעלה רמי ובנה אלעד ז"ל, ומצבה הבריאותי התדרדר, היא נשארה מקור כוח עבור כולנו. למרות כל הקשיים והכאב, חנה הקרינה חום אנושי וחוכמת חיים. היא הייתה מופת לכולנו בדרך שבה התמודדה עם האתגרים שניצבו בפניה. חנה הותירה אחריה מורשת של אומץ ונחישות. שמה וזכרה יישארו לעד כמגדלור לחברה ישראלית וגלעד לחוסן הלאומי שהינו בלתי ניתן לשבירה. בשמי ובשם משרד הרווחה אני משתתף בצער המשפחה".