קורות חיים
שחר, בתם של רות ואברהם גולדמן, נולדה ביום כ' בתמוז תשנ"ד (29.06.1994). אחות צעירה לאסתאר, דיקלה ומירב.
גדלה והתחנכה בלוד. למדה בבית הספר היסודיים "גני יער" ו"ספיר". מגיל צעיר התגלתה כמוכשרת מאוד ואהבה לרקוד ולעצב בגדים ותלבושות לריקוד. בפורים עיצבה בעצמה את כל התחפושות שלה, ובהמשך זכתה בפרס על עיצוב תחפושת מקורית.
שחר עלתה לחטיבה ולתיכון העירוני "רמלה לוד". הייתה נערה פעילה ושמחה, והשתתפה בחוג בקפוארה - אומנות לחימה ברזילאית הכוללת ריקודים, אקרובטיקה ומוזיקה. מאז הריקוד הפך לחלק משמעותי וגדול בחייה.
ב-2012 התגייסה לצבא ושירתה בבסיס תל השומר, כשכל העת המשיכה גם לעסוק בריקוד.
לאחר שחרורה, יצאה לטיול בברזיל. במשך חודש וחצי ספגה את התרבות, האנשים, המקומות, הריקודים והתלבושות הססגוניות. במהלך שהותה שם הופיעה עם כמה מטובי הרקדנים בעולם, וקנתה תלבושות ריקוד מקוריות.
כשחזרה לארץ החלה להופיע עם להקת ריקוד ברזילאית, כן נרשמה לקורס מדריכי קפוארה ב"מרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט".
שחר סיימה את הלימודים בהצלחה. בתחילה עבדה כמדריכת קפוארה וריקוד בבתי ספר יסודיים, והדריכה את התלמידים לקראת מופע סיום שנה. הייתה לה גישה טובה לילדים, בעיקר לאלה שהתמודדו עם קשיים, והיא יצרה איתם קשר מיוחד. "אף פעם לא הרימה קול. תמיד הכול התנהל בשקט, בתקיפות מצד אחד, ברכות והתחשבות מצד שני", סיפרו בני משפחתה.
ההתמדה והאהבה לריקוד הפכו אותה למדריכת קפוארה וריקוד מצטיינת ומבוקשת. שחר המשיכה ללמוד ולהתפתח, ובין היתר נרשמה לקורס מדריכי זוק – למבדה.
עם הזמן למדה סגנונות ריקוד שונים, ובגיל 26 הפכה לרקדנית מקצועית. היא רקדה סמבה, למבדה, זומבה וקיזומבה. רקדה עם אומנים מהשורה הראשונה, והשתתפה בתחרויות ריקודים באירופה שבהן זכתה פעמיים במקום הראשון.
במהלך השנים המשיכה לפתח את כישוריה האומנותיים. היא למדה איפור בחברת "איל מקיאג'" והתמקצעה באיפור מיוחד לפורים. בכל מסיבות הפורים היא זו שאיפרה את חבריה ויצרה להם מראה מושקע וייחודי. בנוסף אהבה לצייר ולהרכיב דמויות לגו מיניאטורות.
שחר נהגה לבלות במועדון ההופעות והריקודים "הוואנה קלאב" בתל אביב. שם הכירה את תאי רגב. השניים רקדו יחד באווירה קובנית שמחה, ובמהרה הפכו להיות בני זוג. הם יצאו לפסטיבלים בארץ ובעולם, ורקדו על כל במה אפשרית.
ביוני 2023 נישאו השניים. גרו בתל אביב ועבדו, בין השאר, בהדרכת סדנאות ריקוד.
שחר שמרה על קשר חם וקרוב עם בני משפחתה. תמיד חשבה על הוריה ודאגה להם. בתקופת מגפת הקורונה, על אף הסגר, הגיעה עם בעלה לחגוג איתם את ליל הסדר כדי שלא יהיו לבד. בנוסף, הייתה דודה אהובה והיה לה קשר נפלא עם האחיינים. היא נהגה לצחוק ולהשתטות איתם בערבי שישי כשכולם התאספו אצל ההורים, לקחה אותם לימי כיף ואפילו יצאה איתם לרקוד במועדון "הוואנה" שבו רקדה.
ביום שלישי 1 באוקטובר 2024, ערב לפני ראש השנה תשפ"ה, עלתה שחר בשעות אחר הצהריים המאוחרות על הרכבת הקלה מרמת גן ליפו.
הרכבת הגיעה לשדרות ירושלים ביפו ונעצרה בתחנת "ארליך". כשהדלתות נפתחו שני מחבלים חמושים נכנסו אל הקרון ופתחו באש לעבר הנוסעים. שחר נהרגה במקום.
בשל מעצור בנשק ירדו המחבלים מהרכבת, והמשיכו במסע ההרג. הם ירו ברחוב שדרות ירושלים לעבר עוברי אורח. שבעה אזרחים נרצחו בפיגוע באותו הערב, ו-15 נפצעו.
שחר גולדמן נרצחה על ידי מחבלים בפיגוע טרור ביפו בכ"ח באלול תשפ"ד (01.10.2024), והיא בת שלושים. הובאה למנוחות בבית העלמין החדש בלוד. הותירה אחריה בעל, הורים, ושלוש אחיות.
על מצבתה כתבו אוהביה מילות שיר: "לא יפריד דבר בינינו לעד, גם אם העולם ייפסק ביום אחד" ("לא יפריד דבר", דני סנדרסון).
ראש עיריית לוד, יאיר רביבו, ספד: "שחר רקדנית בינלאומית בריקודים לטיניים, אישה מדהימה ובת למשפחה מדהימה ומוכרת בעיר" והוסיף: "לא ככה רצינו לסגור את השנה. היא נרצחה בדם קר בפיגוע אכזרי על ידי מחבלים שפלים וארורים".
כתבו בני משפחתה: "שחר תמיד הייתה שמחה, אהבה את החיים וניצלה כל רגע לעשות דברים שאהבה. הייתה חייכנית, נפש חופשיה שהאמינה רק בטוב. תמיד הסתכלה על חצי הכוס המלאה והייתה אדם חיובי. היא אהבה את הזולת ולא משנה איזה מין, צבע או דת היו לו. קיבלה את כולם כפי שהם ולא ניסתה לשנות אותם. שחר האמינה שחלק גדול מהאי-אושר שאנחנו חווים ביום יום מגיע בעיקר מחוסר קבלה, אם זה קבלת האחר, קבלת הסיטואציה, קבלה עצמית שלנו – אנחנו לא תמיד מושלמים, 'אני לא מושלמת אני שלמה'.
היא ידעה לומר את דעתה באופן נחרץ אבל נעים וכל מי שהיה בקרבתה אהב אותה כאדם.
ילדה מיוחדת הייתה שחר, ואין לנו מילים לתאר כמה היא חסרה לכולנו מאוד".