חיים פרי ז''ל

קורות חיים

חיים, בנם של נחמה וגרשון פרייברג, נולד ביום כ' בניסן תש"ד (13.04.1944).

חיים נולד וגדל בשכונת בורוכוב בגבעתיים, שכונת הפועלים הראשונה שהוקמה בישראל, בן להורים ילידי פולין שעלו לארץ ב-1933.

הוא למד בבית הספר העממי "בורוכוב" עד כיתה ח'. לאחר מכן עלה לתיכון ע"ש קלעי.

משסיים את לימודיו התיכוניים בהצלחה התגייס לצבא. חיים שירת בחטיבת הנח"ל, הצטרף לגרעין "צבר" של הקיבוץ הארצי (תנועת קיבוצי "השומר הצעיר"), שפעל בקיבוץ ניר עוז הסמוך לגבול רצועת עזה.

לאחר השירות הצבאי החליט להישאר בקיבוץ ניר עוז ולבנות בו את חייו.

במהלך השנים התחתן ונולדו לו בן ובת. כעבור כמה שנים נפרדו בני הזוג.

בשנת 1976, כשהיה בן 32, גרוש עם שני ילדים, הכיר את אסנת שהגיעה לגור בניר עוז עם בתה. בין השניים נוצר קשר מיוחד וזוגיות מופלאה שנמשכה לאורך 48 שנה. השניים הביאו לעולם שני ילדים משותפים וגידלו יחד את החמישה - ענבל, ליאור, רעות, נעם ועפרי.

לאורך חייו, חיים עסק בכתיבה קולנועית ואף לימד קולנוע במכללת ספיר. באוקטובר 1976 זכה חיים בפרס בתחרות לכתיבת תסריטים מטעם מחלקת התרבות של הקיבוץ הארצי. התסריט שכתב נקרא "מונולוג", תסריט המתאר את חוויית החיים בקיבוץ.

בנוסף, הוא אהב את האדמה ומלאכת הכפיים, עבד כמסגר במוסך הקיבוץ, ובהמשך החל ליצור פסלים מברזל ומעץ. כבר אז התגלה כאיש אשכולות: סופר, פסל ואמן רב-תחומי, מסגר וחקלאי, איש עבודה סוציאליסט ופעיל שלום.

ב-1999 הקים חיים את הגלריה "הבית הלבן" בבית ערבי נטוש שעמד בודד בלב השדות שבין נירים לניר עוז. בתערוכה הראשונה שהציג, לא הייתה שם אפילו רצפה. הוא התחיל את שיפוץ הבית, אך לפני הכול התחיל לבנות שם גן פסלים. דב הלר, פַּסָל וחבר קרוב שגר בקיבוץ נירים, הביא פסלים שלו והפיץ את השמועה בין פַּסָלים אחרים. וכך, לאט-לאט הם הביאו עבודות שלהם ונבנה הגן. חיים עצמו פיסל בעיקר בברזל, והפסלים שלו הוצבו בגן הפסלים ובמקומות שונים בקיבוץ.

חיים הציג בגלריה תערוכות מגוונות: של יהודים וערבים, של תושבי האזור ואומנים מכל הארץ. הן הוצגו לזמן קצר, גם בגלל החשש להשאיר אותן שם, כי אי אפשר היה לבטח אותן. כל תערוכה הוצגה לאורך שני סופי שבוע ומי שרצה לבוא באמצע השבוע שביניהן היה צריך לתאם עם חיים מראש.

צורת העבודה הזו הפכה את התצוגות למין מפגש קבוע שאליו התייצבו חברים ואמנים מהאזור ומרחוק, כולם באו לראות את התערוכה החדשה.

הגלריה התפרסמה ואנשים רבים החלו להגיע. זיוה ילין מהגלריה בבארי סיפרה שזו הייתה כמעט מין עלייה לרגל. אנשים היו מגיעים ברגל או על טוסטוסים בשישי או בשבת בבוקר, דרך השדות, בחוץ היה שולחן צנוע עם בקבוקי יין מיקב מקומי.

"הגלריה הזו היא בהרבה מובנים בת דמותו", סיפרה קרן פרנקל, אומנית ממועצה אזורית אשכול, שעבדה איתו תקופה בגלריה בשנים האחרונות לחייו. "הבית הלבן זה הוא עצמו, האומנות שלו, המעשה שלו, הקנבס שעליו הוא עובד.״

בשנת 2019 השתתף בסרט "מקלטים" שעוסק בחייה של החברה הישראלית תחת שגרת חירום. במאית הסרט, רחל אלברט, סיפרה בריאיון כי הכירה את חיים כשהגיע לעשות סיור מודרך לכיתת הקולנוע במכללת ספיר. "הוא עשה לנו סיור של 'אומנות על הגדר' - התפר בין ישראל לעזה. היה משהו באופי שלו שהיה כובש. הוא דמות מסקרנת, עמוקה, נבון, כריזמטי, הייתה לו נוכחות חזקה מאוד. יש משהו בדמות שלו שסיפר את הסיפור הלאומי, הסיפור של כולנו היום."

בשנים הבאות חיים היה שותף לנטיעת כרם והקמת יקב בניר עוז עם חבריו הטובים.

במרוצת השנים נישאו ילדיו, והוא הפך לסבא לנכדים. חיים היה סבא אהוב ומעורב שבילה עם הנכדים ונהנה לקרוא להם סיפורים.

חיים כתב שני ספרי ילדים. הספר הראשון היה "בחצר של סבא מיור", ואייר אותו חברו הצייר דב הלר. אשתו אסנת סיפרה: "אחרי הסיפור הראשון הוא רצה לכתוב סיפור על סבא - שזה הוא - שמסתובב בלילה עם הנכדה שלו, רצה לספר על הירח שלפעמים לא רואים אותו, לפעמים הוא נראה כמו בננה, ולפעמים הוא נעלם. אבל הוא לא הצליח לגבש משהו ראוי ועזב את זה... הסיפור הלא גמור נשאר במגירה. בתחילת 2022 הוא החליט לחזור לזה, וכתב את הספר 'ירנה' מהר מאוד. בקיץ של שנת 2023 טקסט הסיפור היה גמור. חיים ביקש מחברתו הקרובה האומנית עפרה אייל לאייר את הספר והיא נעתרה, אך בטרם ניגשו לעבודה, פרצה מלחמת חרבות ברזל".

הספר היה אמור לצאת לאור ביום הולדתו ה-80, ב-13 באפריל 2024 ולהיות מוקדש לנכדיו של חיים. משנחטף, החליטה המאיירת עפרה אייל להגשים את חלומו, והשלימה את איור הספר. בעזרתן של העורכת נרי אלומה והמעצבת מיכל מגן, הספר היה מוכן בדיוק ביום הולדתו ה-80 של חיים. בסוף הספר עפרה הוסיפה ציור מקסים שלא שייך לסיפור: בציור מוצג חיים כשען בסטודיו שלו ומסביבו הרבה שעונים עם השעה 07:10 וסמלים נוספים המייצגים את חיים.

בשבת, כ"ב בתשרי, במהלך חג שמחת תורה תשפ"ד (07.10.2023), בשעה שש וחצי בבוקר פתח ארגון הטרור חמאס בירי טילים ורקטות מרצועת עזה לדרום ולמרכז ישראל. בשעות הבאות חדרו אלפי מחבלים את גדר הגבול מרצועת עזה למדינת ישראל והחלה מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, בהם קיבוצים ומושבים, ועל הערים הסמוכות שדרות ואופקים. המחבלים תקפו בסיסי צה"ל, רצחו כ-800 אזרחים בבתיהם, ובעת שבילו במסיבות, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים. למעלה מ-350 חיילים ושוטרים נפלו בטרם הצליחו כיתות הכוננות המקומיות וכוחות צה"ל להשתלט על השטח.

בבוקר זה החלה מלחמה.

לקיבוץ ניר עוז חדרו כ-400 מחבלים שעברו מבית לבית, טבחו בתושבים וגרמו להרס ולחורבן.

כשהחלו האזעקות חיים ואסנת שהו בביתם בתוך הממ"ד. חברי הקיבוץ החלו לקבל דיווחים שיש חדירת מחבלים. כשמחבל פרץ אל הממ"ד שלהם, חיים התעמת איתו ומשך אותו החוצה. המחבל יצא אך חזר עם תגבורת של שלושה מחבלים נוספים וחיים החליט ללכת איתם מהר כדי שלא ישימו לב שגם אסנת נמצאת בחדר. הוא נלקח לשבי בעזה, אך בזכות תושייתו אסנת ניצלה וחולצה לאחר מספר שעות.

מעל ל-40 חברי קיבוץ ופועלים זרים נרצחו באותו היום ויותר מ-70 נחטפו לעזה.

חיים שרד במנהרות החמאס כארבעה חודשים. בחודש פברואר 2024, אחרי פעילות של צה"ל בעיר ח'אן יונס, הוא נרצח בשבי. ביוני 2024 נמסרה למשפחתו ההודעה הרשמית כי אינו בחיים ובאוגוסט 2024 הובאה גופתו ארצה עם גופותיהם של חמישה חטופים נוספים.

חיים פרי נחטף מביתו שבקיבוץ ניר עוז בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), ונרצח בה' באדר א' תשפ"ד (14.2.2024). הוא הובא למנוחות בבית העלמין שבקיבוץ ניר עוז. בן שמונים היה במותו. הותיר אחריו אישה, חמישה ילדים ושלושה-עשר נכדים.

בסוף דצמבר 2023 הוקרן הסרט שבו השתתף חיים בשנת 2019 – "מקלטים", בסינמטק ירושלים.

מתוך הכאב והרצון לחבק את תושבי העוטף נולדה התערוכה ״הבית״ - מחווה שהובילה בתו של חיים, ענבל, עבור אביה ועבור תושבי הנגב המערבי. מטרת המיזם היא להמשיך להעלות למודעות את נושא החטופים. "אנו פונים לאומני ואומניות קריית אונו [מקום מגורי ענבל] מתחומי המדיה השונים לקחת חלק במיזם אשר יהדהד את המסר 'משבר לתקווה' תוך התכתבות עם מושג הבית."

אסנת אלמנתו סיפרה על הכאב העצום שבהגשמת חלום הוצאת ספרו השני "ירנה" בלעדיו: "זה ספר שכולו קורה בלילה, אבל הציורים המדהימים הם ממש מתוך ניר עוז, מי שמהקיבוץ יזהה את המקום שנחרב לגמרי. החלטנו שלא נוציא את הספר עד שהוא יחזור מהשבי, אבל ב-3 ביוני קיבלנו את הבשורה המרה וישבנו שבעה בלי קבורה. אחרי זה החלטנו להפיץ את הספר בכל הכוח כמפעל הנצחה". רוב הרווחים ממכירת הספר יועדו למטה משפחות החטופים, וחלקם לשיקום גלריית "הבית הלבן" שחיים הקים בניר עוז.