רון בנימין ז''ל

קורות חיים

רון, בנה של חנה, נולד ביום ג' בתמוז תש"ל, (07.07.1970). אח צעיר לאיריס ושוקי.

רון היה ילד שאהב נופים וטבע. הוא גדל והתחנך ברחובות, סיים את לימודיו התיכוניים בהצלחה.

בשנת 1988 התגייס לצבא ושירת שירות מלא ומשמעותי. לאחר שהשתחרר מצא עבודה החל את דרכו המקצועית בחברת הרכב "צ'מפיון מוטורס" כמנהל שירות אזורי של ציי רכב. רון התגלה כאיש מקצוע מוכשר שנהנה מאוד מעיסוקו. במהלך השנים המשיך להתפתח ולהתקדם בעבודתו בחברה, היה מוערך מאוד ע"י עמיתיו.

ב-1996, כשהיה בן 26, הכיר את איילת פוזנר, שעבדה גם היא בחברה. איילת סיפרה שרון היה ביישן ושלקח לו זמן להזמין אותה לצאת. "המצחיק הוא שעבדנו תקופה די ארוכה ביחד וממש לא דיברנו אחד עם השני, ואז נפגשנו באיזו מסיבה ונדלק משהו, אבל רק אחרי איזה חודשיים הוא ביקש את הטלפון שלי, לא הבנתי מה לקח לו חודשיים", סיפרה בחיוך. בין השניים התפתח קשר של אהבה וחברות אמיתית. כעבור עשרה חודשים נישאו בני הזוג באושר רב ועברו להתגורר בדירה ברחובות.

רון ואיילת הקימו משפחה לתפארת. כשנתיים אחרי שנישאו נולדה בתם הבכורה, שי, וכעבור שלוש שנים נולדה בתם השנייה, גיל. רון גידל את הבנות באהבה ובמסירות. שי בתו סיפרה שהיה "אבא מדהים במשרה מלאה". מאז שנולדו, הוא היה מעורב מאוד בגידולן. בכל יום הוציא אותן מהגן, שיחק איתן וטיפל בהן בהרבה אכפתיות ודאגה. גם כשבגרו ועזבו את הבית, התקשר לעיתים קרובות לשאול לשלומן. "הוא היה החבר הכי טוב שלנו, אפשר היה לשבת איתו על בירה ולדבר", סיפרה.

לרון היו תחביבים רבים. הוא אהב לטייל בארץ ובעולם עם משפחתו, אהב את הים, נהנה ממוזיקה טובה ומהופעות ונהג לתופף בתופים שלו.

ב-2020 הכיר את תחום רכיבת השטח באופניים ונהנה מאוד מהתחביב החדש. תוך זמן קצר קנה אופניים מקצועיים והחל לנסוע למקומות שונים בארץ. עם השנים גילה את השבילים הירוקים סביב יישובי עוטף עזה, הכיר רוכבים נוספים מרחבי הארץ והחל מסורת חדשה של רכיבה מדי שבת בבוקר.

גם בשבת של שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7.10.2023, יצא רון מביתו בשעה 5:00 לרכיבה השבועית על אופני השטח. הוא קבע להיפגש עם קבוצת הרכיבה שלו בכניסה לקיבוץ בארי כדי לצאת משם לסינגל (מסלול) סובב בארי.

בשעה שש וחצי באותו בוקר, פתח ארגון הטרור חמאס בירי טילים ורקטות מרצועת עזה לדרום ולמרכז ישראל. בשעות הבאות חדרו אלפי מחבלים את גדר הגבול מרצועת עזה למדינת ישראל והחלה מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, בהם קיבוצים ומושבים, על הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות, ועל מבלים במסיבות טבע באזור רעים ונירים. המחבלים תקפו בסיסי צה"ל ובנסיעתם ירו בכל מי שנקרה בדרכם. הם רצחו כ-800 אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים. למעלה מ-350 חיילים ושוטרים נפלו בטרם הצליחו כיתות הכוננות המקומיות וכוחות צה"ל להשתלט על השטח.

בבוקר זה החלה מלחמה.

כשהחל ירי הטילים רון הגיע ברכבו למקום המפגש. החברים שלו עדכנו שנכנסו למיגונית, אך הוא החליט לחזור הביתה. בשעה 6:47 שלח הודעה קולית לבתו שי ואמר לה, "אני בדרך הביתה, אני מקווה שהכול יהיה בסדר. ביי". הוא הסתובב ונסע עד לצומת קיבוץ מפלסים ושם נתקל בחוליית מחבלים שירתה לעברו. מאז ניתק עימו הקשר.

במשך כחודשיים נחשב רון לנעדר ולא היה ידוע מה עלה בגורלו, עד שב-2.12.2023 נמסרה למשפחתו ההודעה הרשמית שנחטף לעזה.

בחודש מאי 2024, לאחר מבצע חילוץ של צה"ל בצפון רצועת עזה, אותרה גופתו עם שלוש גופות נוספות של חטופים והוחזרה לארץ.

רון בנימין נרצח על ידי מחבלים בסמוך לקיבוץ מפלסים בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), וגופתו נחטפה לרצועת עזה. ב-20 במאי 2024, לאחר שגופתו חולצה מעזה, הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ פלמחים. בן חמישים ושלוש היה בהירצחו. הותיר אחריו אישה ושתי בנות, אם, אח ואחות.

משפחתו קיימה את הלווייתו בדרך שבה אהב לחיות את חייו - בטבע, לצד גלי הים ומוזיקה אופטימית ברקע. הזמרת רוני דלומי שרה שיר, ורוכבי אופניים רבים הגיעו ללוות את רון בדרכו האחרונה.

על מצבתו כתבו אוהביו: "צעיר נצחי, מלח הארץ, מסור למשפחתו, היית עולם ומלואו, אצילות נפשך ואהבתך, חקוקות בליבנו לנצח." כן הונח על המצבה דגם מתכת של אופניים עם דמות של רוכב.

אשתו איילת ספדה: "227 ימים חלפו וכל הזמן הייתה לי תקווה שתחזור הביתה, בדיוק כמו שאמרת לי בשיחתנו האחרונה. שבעה חודשים עשיתי הכול כדי להחזיר אותך, לצערי כשלתי. לפני 27 שנים עמדנו מתחת לחופה. הקמנו משפחה לתפארת. מי שמכיר אותך יודע איזה אבא אתה, שמטפס על מגלשה ומכין להם כריך שמחכה כשיחזרו מבילוי. הייתה לי תקווה שתשרוד את הזוועה, פחדתי שיהיה לך קשה עם הניקיון. אני מבטיחה לך שאשמור על הבנות, לא ניפרד לעולם. אהוב ליבי היית ותישאר."

בתו שי ספדה: "היית האבא הכי טוב, הזכייה שלי בלוטו... לא מאמינה שככה נגמר הסיפור. נלחמתי בכל כוחותיי להחזיר אותך, התחלתי לדמיין את המפגש והחיבוק איתך בבית החולים. כל כך חיכיתי לספר לך איפה הייתי מאז ה-7 באוקטובר. הנאומים שנאמתי, שמרתי את כל הראיונות והכתבות במיוחד בשבילך, שתחזור ותהיה גאה בי... אבא, אתה כל כך חסר וכל כך תחסר לי. חלמתי שתלווה אותי בחופשה, שתלמד את הילדים שלי קרטה, לתופף על תופים או לרכב על אופניים."

בתו גיל ספדה: "אבא, קשה להכיל שזה מסתיים. האבא הכי אוהב, הכי חכם והכי מצחיק. ידעת לקרוא אותי מבלי לדבר, תמיד הייתי נסיכה קטנה שלך. לא מצליחה להכיל שלא יהיה למי להתקשר חמש פעמים ביום, ועם מי לטייל בסופ"ש. אם רק אפשר עוד חיבוק, עוד בדיחה, רק להגיד שוב 'אבא' ותענה 'מה בובי?'"

ראש עיריית רחובות ספד:"רון, אנחנו לא מכירים, אבל פעמים רבות עברה בראשי המחשבה בציפייה חזקה כל כך, על איך שתראה השיחה בינינו, כשניפגש... דמיינתי את עצמי מתאר לך את ההתגייסות של כולם למענך ולמען שאר החטופים שעדיין שם, מספר לך אבל בעיקר מבקש להקשיב. להבין. להכיר את האיש שאתה.

משפחת בנימין, תושבות ותושבי העיר רחובות כואבים איתכם את כאבכם באובדנכם, ומבקשים שלא תדעו עוד צער... יהי זכרך, רון, צרור בצרור החיים."

עמי דידי, תושב עוטף עזה, יצר אנדרטה בצורת פרח לזכרו של רון, במקום שבו נמצא רכבו בשבעה באוקטובר. אומן הגרפיטי לירן טפירו, בשיתוף עם עיריית רחובות, אייר את דמותו ברחוב הרצל ברחובות, בלב ליבה של העיר.

קולקציית היינות "יין של תקווה" הושקה לזכר נרצחים, ועל חלק מבקבוקי הסדרה, שהופצו בארץ ובארצות הברית, מופיעים תמונתו של רון וסיפורו האישי.