תפריט נגישות

דרור קפלון ז''ל

בן שרה ואהרון
נולד בה' באב תשט"ו, 24/7/1955
התגורר בבארי
חלל פעולת איבה
בכ"ב בתשרי תשפ"ד, 7/10/2023
מקום אירוע: בארי
הובא למנוחת עולמים בקיבוץ משמרות
אזור: בית העלמין המקומי
הותיר: שתי בנות ובן, נכדים ואח
דרור מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' 93

קורות חיים

דרור (דרורי), בנם של שרה ואהרון (אהרונצ'יק) קפלון, נולד בקיבוץ רוחמה, שאביו היה ממייסדיו, ביום ה' באב תשט"ו (24.07.1955). אח צעיר של יהודה.

דרורי ואחיו יהודה גדלו בקיבוץ בלינה המשותפת. בשעות המעטות שבילו יחד, אספו בולים שסידרו לפי נושאים ושיחקו שחמט - על הלוח (כשהיה) או מהזיכרון (כשלא היה). כשבגרו, וכל אחד מהם מילא תפקיד ניהולי מרכזי בקיבוצו (דרורי ברוחמה, ויהודה בנירים), אהבו להתלבט ולחשוב יחד איך נכון להתמודד עם אתגרי הניהול שניצבו בפניהם, וכך התקרבו עוד יותר.

דרורי היה תלמיד טוב - אהב ללמוד, ולא אהב להיבחן. היו לו תפיסה חדה וזיכרון טוב במקצועות הריאליים וההומניים. הוא היה אהוב ומוביל בקבוצת "שיזף" שבה גדל. ילד נמוך ושמנמן, שבזכות כוח רצון ומשמעת עצמית הפך לספורטאי מצטיין ושיחק בנבחרת הכדור-עף של רוחמה. 20 הסנטימטרים שחסרו לו בגובה כדי להיות "מנחית" לא מנעו ממנו להיות "פליימייקר" – מגיש מעולה למנחיתים.

לאחר סיום לימודיו התגייס לצנחנים, יצא לקורס קצינים ושירת כמפקד מחלקה בחטיבת גולני. בעת שירותו בפיקוד צפון, כששכב במארב, נתקל במחבלים וחיסל אותם – ועל כך קיבל מרפאל איתן (רפול), אז אלוף פיקוד הצפון, אות הוקרה לא רשמי: רובה קלצ'ניקוב במתנה. על צניעותו מלמדת העובדה שהוא מעולם לא סיפר על גבורתו לילדיו.

אחרי שנה בקבע דרורי חזר לרוחמה, עבד בפרדס, וקוּדם לנהל את הענף במשך כמה שנים.

הוא סיים תואר ראשון בכלכלה במרכז האקדמי "רופין", וניהל ברוחמה את בית החרושת "המברשת" בתקופה של משבר כלכלי. כמו כן הוביל ברוחמה את המעבר מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש, ותרם להצלחת התהליך תוך הקפדה על ערבות לחברים החלשים יותר בקיבוץ. הוא לא רק דיבר אלא גם עשה - נתן דוגמה אישית ונהג ביושר. בעקבות הניסיון שצבר ניהל קהילות בקיבוצים אחרים – להב, מגן, יד מרדכי ורבדים, ובתפקידו האחרון ניהל את השכונה הקהילתית שבקיבוץ גבים.

דרורי היה מנהל קהילה אגדי, העידו עמיתיו. היו לו חזון בהיר, יחסי אנוש מצוינים והבנה עמוקה איך אנשים צריכים ויכולים לחיות בקיבוץ המתחדש. בכל מקום שבו עבד העריכו ואהבו אותו, ורצו שימשיך בתפקידו, אך הוא תמיד ידע לזהות את הרגע המדויק שלו להיפרד מהקהילה ולהמשיך הלאה. זה לא מנע ממנו להמשיך לסייע בהתנדבות למי שנזקק לייעוצו ולעזרתו.

את רוזי, שהייתה מתנדבת בקיבוץ רוחמה, דרורי נשא לאישה בשנת 1980 בחתונה שהתקיימה באנגליה מולדתה. ב-1982 נולדה בתם הבכורה מעיין, ב-1985 נולד נועם, ומורן נולדה ב-1987.

ילדיו סיפרו שהיה אבא נוכח וקרוב: "בשבתות היינו מצטרפים אליו לקטיף בפרדס, לתורנויות בוקר במפעל או בחדר האוכל, וגם לשמירה בשער. אם הייתה שבת בלי תורנות, תמיד יצאנו איתו לטיולים בטבע שמסביב לקיבוץ". נועם בנו סיפר: "כל השנים כששיחקתי כדורגל, אבא נסע איתי בשבתות לכל המשחקים. כשהייתי חייל, בא לבקר כל פעם שסגרתי שבת״.

הוא היה אבא שעובד הרבה, אבל כשהגיע הביתה שם בצד את עיסוקיו והתמסר לילדיו. תכונה זו אפיינה אותו גם בהמשך, כשילדיו בגרו והוא הפך לסבא לחמשת נכדיו: יובל, אופיר, ניר, אלון וכליל – שלהם הקדיש את כל כולו, בלי טלפון ובלי ווטסאפ. לא פלא שהם אהבו מאוד לבקר אותו בבארי וציפו בהתרגשות לביקוריו אצלם. הוא, מצדו, תמיד היה גאה בהם ובילדיו.

השידוך שלו עם מרסל פרייליך נוצר בתחילת שנות האלפיים ביוזמת איילת גודארד מקיבוץ בארי, שאף היא נרצחה בשבת השחורה. פגישתם הראשונה של דרורי ומרסל הייתה בבית קפה בצומת יד מרדכי, ואהבתם ניצתה. דרורי הצנוע, שתמיד הסתפק במועט, עבר לבארי, שם נפתח דרך מרסל לעולמות שפחות הכיר ועד מהרה למד לאהוב: מופעי תרבות וטיולים בארץ ובעולם. מרסל לימדה אותו לצאת, לבלות וליהנות. בחמישה באוקטובר 2023, יומיים לפני האסון, הם רקדו עד אור הבוקר בפסטיבל התמר בערבה.

כאימו, היה איש ספר – עד כדי כך שלעיתים קרא שלושה ספרים בו זמנית, ולפעמים קרא אותם יותר מפעם אחת. הוא נהג להמליץ בלהט על ספרים שאהב, הִרבה לקנות ספרים כמתנות לחבריו, והתנדב כספרן בספריית בארי, שם קשר קשרי ידידות עם קוראים נלהבים כמותו. הוא פִנטז על הפנסיה, שבה יוכל לקרוא כאוות נפשו ולהתעמק בנושאים שמשכו אותו.

דרורי היה איש רוח ואיש מעשה, שידע להוציא את חזונו לפועל. הוא ידע: עת להעשיר את רוחו ואת רוח סובביו, ועת לתכנן ולבצע מהלכים, לחשב חישובים ולקדם את הקהילה שבה חי או עבד. תענוג היה לשוחח איתו. הוא היה ידען, מעמיק, פילוסוף בנשמתו, שתמיד דיבר לכולם בגובה העיניים. כמו אביו, הוא האמין בחשיבה חיובית, פתח את הבוקר בתפילה קטנה של התכוונות לטוב, והרגיש שהעולם מחייך אליו חזרה.

דרורי היה איש מחנה השלום - מתקופת מלחמת לבנון הראשונה, כשהפגין מול ביתו של אריאל שרון שר הביטחון דאז, ועד לימיו האחרונים בשנת 2023 כשהקפיד להתייצב ברחוב קפלן בתל אביב מדי שבת ולמחות נגד מימוש הממשלה דאז את הרפורמה המשפטית שתכננה.

שנה אחרי שיצא לפנסיה שכה השתוקק לה, דרורי חש שהגיע לשיא חייו: הוא הצליח לעשות מה שאהב: לקרוא ספרים, לעשות ספורט ולהלך על חבל כדי לשמור על שיווי המשקל. הוא גם הקפיד על תזונה נכונה ב"שיטת הרמב"ם" והפך ליועץ תזונה וליועץ לאורח חיים בריא לאוהביו ולמכריו.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה - קיבוצים ומושבים - ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרבות באותו יום.

בבוקר זה החלה מלחמה.

לקיבוץ בארי פלשו מאות מחבלים, רצחו כמאה תושבים ואורחים, התעללו וחטפו עשרות אנשים לשטח רצועת עזה.

כשהחלה המתקפה, דרורי הבין את חומרת המצב. הוא דאג לאחיו שבקיבוץ נירים וכתב לו "אל תהיה לי גיבור״, הנחה את גיסתו אורנה איך לנשום כדי להירגע ואיך לנעול את דלת הממ"ד. אחרי השעה 10:30 ניתק הקשר בינו לבין המשפחה.

דרור קפלון נרצח על ידי מחבלים ביחד עם מרסל אשתו בקיבוץ בארי בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), בן 68 בהירצחו. מרסל נטמנה ברביבים, אך גופת דרורי זוהתה רק אחרי חודשיים ואז הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ משמרות. הותיר אחריו שתי בנות ובן, נכדים ואח.

ספדה לו בתו מעיין: "אבא, כדרכך היית נוהג לומר: כל יום אני מודה... עכשיו, אני רוצה לומר: אני מודה על שזכיתי בך לאבא. אבא אוהב, דואג, חם, יפה, אופטימי וצנוע".

ספד בנו נועם: "תודה על החיים, כי כמו שהיית אומר, זוהי המתנה הכי גדולה שיש. תמיד אזכור את הלחם המטוגן שהיית מכין לנו בשבת בבוקר, את הטיולים בטבע שמסביב לקיבוץ... כשאני מעלה את כל הזיכרונות האלו עולה בי עצב גדול בגלל תחושת הפִספוס, גם שלך וגם של הנכדים שלך".

בתו מורן ספדה: "אבא יקר שלנו, משהו מאיתנו מת איתך. משהו ממך חי בנו. עד סוף ימינו נישא אותך בינינו. שוב ושוב נחיה אותך בזיכרון, במילים, בדמעות, בשמחת חיינו שתמיד תהיה מהולה בך. בכל היש הגדול שהיית, ואינך".

ספד לו יובל נכדו: "סבא, אני רוצה לשחק איתך כדורעף בפעם האחרונה. אני רוצה ללכת איתך לבריכה בפעם האחרונה. אני רוצה לטייל איתך בקיבוץ בארי בפעם האחרונה. אני רוצה לשחק איתך משחק קופסה בפעם האחרונה. אני רוצה לדבר איתך בפעם האחרונה. את ארבעת הדברים הראשונים כבר לא נוכל לעשות, אבל את האחרון כן. אני אבוא לבקר אותך הרבה, נדבר, נצחק, אספר לך הכול. אני אוהב אותך סבא".

ספד אחיו יהודה: "הייתה לך יכולת מופלאה כמנהל קהילה לתקשר עם אנשים שונים, במקומות שונים, וביחד איתם להתמודד עם האתגרים הקשים... היה לך ידע רב בתחומים רבים. היה לנו עונג צרוף לשוחח איתך ולהתארח בביתכם בבארי בפגישותינו הקבועות. תחסר לנו מאוד".

כתבו בני המשפחה: "דרורי השאיר חור גדול, חלל שלא יתמלא. הוא חסר מאוד לכל בני המשפחה ולחברים הרבים מכל תקופות חייו שאיתם שמר על קשר. נכדתו השישית – שאותה כבר לא זכה להכיר - תשמע סיפורים על סבה רב העשייה והרוח ותגדל לאורם. וכך גם שאר צאצאיו שנולדו וייוולדו אחרי מותו".

אנו עושים כל מאמץ לדייק במידע המופיע, ומתנצלים אם אירעה טעות.
אם ברצונכם להעיר או לתקן פרטים בדף זה, אנא
צרו קשר.
בניית אתרים: לוגו חברת תבונה
פיתוח מאגרי מידע לוגו חברת דידקטי