קורות חיים
יהודית, בתם של שושנה ויעקב קמינר, נולדה ביום כ"ג בניסן תשי"ח (13.4.1958) בתל אביב.
יהודית נולדה בשכונת התקווה, והייתה הבכורה מבין חמישה ילדים. אימה הייתה עקרת בית ואביה עבד בבניין כברזלן ושהה בעבודה שעות ארוכות מדי יום. מגיל צעיר עזרה יהודית לאם והייתה אחראית על אחיה הקטנים, שאיתם היו לה יחסים מיוחדים וקרובים. היא טיפלה בהם במסירות ודאגה להם כאימא שנייה.
יהודית אהבה לבלות בים. כל יום לקחה לבית הספר מעט כסף לקנות כריך לארוחת צוהריים, אך לבסוף ויתרה על הכריך והשתמשה בכסף לנסיעה לים.
כשבגרה, רצתה להתגייס לגרעין נח"ל, אך חששה לעזוב את האחים. דודתה שרה עודדה אותה לצאת, כדי לעשות משהו משמעותי בחייה כי אחרת "לא יהיה ממך כלום", אמרה לה. יהודית סיפרה שזה היה רגע מכונן בחייה, הרגע שבו בחרה בחיים.
היא התגייסה לגרעין "חי-עד" של הנח"ל המוצנח בקיבוץ גלגל שבבקעת הירדן. במהלך ההכשרה פגשה את שמואל (שמוליק) וייס. כשיצאו עם כל החברים מהגרעין לטיול בסיני, בילו בנעימים יחד. במהלך הטיול התהדקו היחסים ביניהם והם הפכו לזוג.
אחרי השירות נשארה בקיבוץ. לאחר מספר שנים נישאו יהודית ושמוליק בטקס מרגש בגלגל. שם גם נולדה בתם הבכורה, הגר.
כשהגר הייתה כבת שנה עזבו את קיבוץ גלגל ועברו לקיבוץ ארז. שם נולד להם אסף. שם גם הצטרף אליהם אבישי - האח הצעיר של יהודית.
ב-1991 הגיעו לקיבוץ בארי. יהודית עבדה כגננת ושמוליק עבד במוסך. לאחר שנתיים התקבלו למקום כחברי קיבוץ באופן רשמי.
בבארי נולדו להם עומר, דניאל ואוהד. יהודית הייתה אימא מאד מעורבת, שאפשרה לילדים לפתח את אישיותם הייחודית. הבית שהקימה עם שמוליק היה חם ומלא בבני משפחה ובחברים. לעיתים לקחה תחת חסותה גם שכירים שעבדו בקיבוץ, חיילות ומתנדבים. לכולם העניקה זמן ותשומת לב.
לאחר שעזבה את תפקידה כגננת עברה לתפקידים שונים והמשיכה להתפתח מקצועית. היא עבדה כרכזת חדר האוכל, יצאה ללימודי מנהל ציבורי וניהלה את מחלקת הרווחה בקיבוץ. לאחר שסיימה את התואר הראשון למדה מנהל עסקים וכלכלה לתואר שני, באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע.
לאחר שנים קיבלה את תפקיד ריכוז הסיעוד והגיל השלישי בקיבוץ. תקופה מסוימת אף עבדה בחברת הסיעוד "עמל ומעבר", אולם חזרה לאחר מכן לתפקיד מנהלת הרווחה בקיבוץ.
החיים בקיבוץ היו שלווים. החברים מבארי סיפרו שיהודית ושמוליק "היו זוג משמיים וחלקו אהבה אמיתית." בערבים היו נרדמים ראש אל ראש מול הטלוויזיה. אהבו לבלות יחד, לצאת לטיולים, לראות הצגות, לבלות עם חברים. שמוליק אהב לפנק את יהודית בתכשיטים. הם ניהלו חיי משפחה תוך כבוד הדדי האחד לשני. כששמוליק היה מעיר לה הערה - יהודית הייתה צוחקת ומקבלת אותה בפיוס.
בני הזוג עשו כמעט הכול ביחד, חלקו במשימות ובתפקידים. יהודית אהבה לבשל ולאפות. היא הקפידה להכין ג'חנון כל שבת, מעמולים עם תמרים, חלבה או שוקולד, אפתה עוגות לפי הזמנה לכל בן ונכד וגם לחברים.
המשפחה עבור יהודית הייתה מעל לכול. במרוצת השנים נישאו ילדיהם, יהודית ושמוליק הפכו לסבתא ולסבא לנכדים. יהודית הייתה סבתא מסורה, טיילה עם הנכדים, שרה להם שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, פינקה אותם, לקחה אותם לחוגים ולהצגות. כמו באימהות, גם כסבתא הייתה מעורבת אך לא התערבה בגידולם, כיבדה את בני משפחתה ונתנה עצות רק כשהתבקשה.
עם זאת, ידעה גם להקדיש זמן לעצמה. היא נהגה לצעוד סביב הקיבוץ, התאמנה בחדר הכושר והלכה לבריכה, לריקודי עם, שרה במקהלה וקראה המון ספרים. את הספרים קראה מהר, ותמיד שניים או שלושה בו-זמנית, בטלפון, באייפד או בספר מודפס.
בשלב מסוים החליטה לצמצם את עבודתה בקיבוץ, ועברה לרכז את הרווחה בקיבוץ רביבים, עד שיצאה לפנסיה.
לאחר פרישתה, נפתח לה עולם חדש והתפנה לה זמן ליהנות מתחביבים ומעיסוקים חדשים. היה לה לוח זמנים צפוף שאותו ניהלה ביומן גוגל, צבעוני ועליז.
בימי שלישי נסעה באופן קבוע עם שתי חברות לקולנוע בתל אביב או לבילוי באשקלון.
יהודית ידעה לשלב בחייה גם בילויים עם המשפחה. כל יום מימות השבוע היה מוקדש לאחד מהילדים, ולכל ילד היה יום הקבוע, שבו בילתה בשמירה על הנכדים. יהודית הייתה נענית לכל בקשה מהילדים או מהנכדים. גם בשבת השחורה, בשמחת תורה תשפ"ד, בשלוש לפנות בוקר, עומר ואשתו התקשרו להתייעץ איתה לגבי הנכד שהיה עם חום גבוה, ועוד לפני שהספיקו להתקשר לרופא היא כבר הייתה בדרך אליהם.
בקיץ 2023 גילתה שחלתה בסרטן. כשקיבלה את התוצאה סיפרה שהכול
היה נראה לה שחור, אך אז החליטה לקחת את זה בקלות. מאז שידרה לכולם שיהיה בסדר, ואפילו טסה לטיול לפני הניתוח. ילדיה סיפרו שאהבה את החיים, אהבה ליהנות מהם, ודאגה שכולם סביבה גם ייהנו מחייהם.
בשבת, כ"ב בתשרי, במהלך חג שמחת תורה תשפ"ד (07.10.2023), בשעה שש וחצי בבוקר פתח ארגון הטרור חמאס בירי טילים ורקטות מרצועת עזה לדרום ולמרכז ישראל. בשעות הבאות חדרו אלפי מחבלים את גדר הגבול מרצועת עזה למדינת ישראל והחלה מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, בהם קיבוצים ומושבים, ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות. המחבלים תקפו בסיסי צה"ל, רצחו כ-800 אזרחים בבתיהם, ובעת שבילו במסיבות, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים. למעלה מ-350 חיילים ושוטרים נפלו בטרם הצליחו כיתות הכוננות המקומיות וכוחות צה"ל להשתלט על השטח.
בבוקר זה החלה מלחמה.
לקיבוץ בארי חדרו יותר ממאה מחבלים, שעברו מבית לבית, ירו על המבנים והציתו אותם. מעל ל-90 חברי קיבוץ נרצחו באותו יום.
כשהחלו האזעקות יהודית ושמוליק היו בביתם, בממ"ד. חברי הקיבוץ החלו לקבל דיווחים שיש חדירת מחבלים. כל אותו הזמן הקפידה יהודית שלא להדאיג את הילדים ושלחה להם מסרים מרגיעים: "אנחנו בסדר ואוהבים אתכם, תהיו חזקים." בשלב כלשהו דיווחה לחברים שמחבלים פרצו לביתם ושיורים עליהם. שמוליק ניהל קרב יריות מול המחבלים שחדרו לממ"ד, עם נשקו האישי. באותו הזמן נשרף גם ביתם.
שמוליק נחשב לנעדר במשך שבועיים ולאחר מכן התברר שנרצח. יהודית נחטפה לעזה ונרצחה בידי שוביה.
יהודית וייס נרצחה בעזה בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023) בידי מחבלים. בת שישים וחמש בהירצחה. באמצע נובמבר אותרה גופתה בעזה והיא הובאה למנוחות בבית העלמין במושב עולש, לצד בעלה. כשהתאפשר הם הועברו למנוחת עולמים בבארי. הותירה אחריה חמישה ילדים, נכדים ואחים.
על מצבתה נחרטו המילים: "הדבק המשפחתי, אישה של חופש, אישה של אנשים, אישה של סיפורים, לעולם חוגגת את החיים".
בעיתון הקיבוץ ספדו לה: "יהודית הייתה בחורה אופטימיסטית ואוהבת חיים, עשייה, הנאות קטנות וגדולות, נסיעות, חברים ומשפחה. הרבה משפחה. אימא שעוטפת את כולם ברוך ואהבה, מסורה עד אינסוף לילדים ולנכדים, השראה לעוצמות נפש, לבחירה בחיים טובים, לאנושיות, לאמונה בטוב וביכולת לצמוח מהחלקים הקשים בחיים.
הילדים, הכלות והנכדים רוצים להגיד לך: 'אנחנו חיים, ובוחרים בחיים, כמוך.'
יהי זכרה ברוך."