ויויאן סילבר ז''ל

קורות חיים

ויויאן, בת בכורה לרוזלין ומאיר, נולדה ביום ג' בשבט תש"ט (02.02.1949) בוויניפג שבקנדה. אחות לניל ורחל.

גדלה והתחנכה במשפחה יהודית בוויניפג, עיר שעליה סיפרה – באמצע שום מקום, מינוס ארבעים מעלות בחורף, פלוס ארבעים בקיץ. למדה בבית ספר והצטיינה בלימודיה. בשעות הפנאי ניגנה בפסנתר.

מגיל צעיר נמשכה לבמה, ועל כן נרשמה לחוג דרמה. כן ניגשה למבחן בד, ולאחר שעברה אותו, השתתפה במשך שמונה שנים כשחקנית בתוכנית רדיו. מלבד זאת הופיעה במחזות, בסדרות דרמה בטלוויזיה ובפרסומות.

בנעוריה הצטרפה לפעילות בתנועת הנוער "בני ברית", ובכיתה י"ב כיהנה כנשיאת הארגון בעירהּ.

בסיום התיכון למדה ספרות ופסיכולוגיה בקולג'. במהלך לימודיה, בשנת 1968, טסה ארצה במסגרת מלגה שקיבלה לשנת לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. עם שובה לקנדה הצטרפה לפעילות בתנועת "ברית הסטודנטים הציונית" ונאבקה בתעמולה אנטי-ישראלית.

בשנת 1972 הצטרפה לקומונה העירונית של גרעין תנועת "הבונים" בעיר ניו יורק. בתקופה זו הייתה פעילה מאוד בתנועה, בהקמת התנועה הפמיניסטית היהודית ובהכנת גרעין ההשלמה לקיבוץ גזר.

את מרטי הכירה בגרעין, ובין השניים התפתחה זוגיות. הם נישאו, עלו ארצה יחד בשנת 1974 והצטרפו לקיבוץ גזר שבשפלה.

כעבור זמן הם נפרדו. מרטי חזר לארצות הברית, אך ויויאן נשארה בקיבוץ. חייתה בגזר עד 1990 ובשש-עשרה שנותיה שם בלטה כחברה פעילה ומעורבת. בין יתר תפקידיה כיהנה כמזכירת הקיבוץ וכרכזת בניין.

את לואי זייגן הכירה במסגרת עבודתה, והוא הצטרף בעקבותיה לגזר. הם היו לבני זוג, שונים זה מזה מאוד ומלאי כבוד הדדי. שני בנים נולדו להם – חן ויונתן, וּויויאן קיבלה באהבה את דינה וג'וש, ילדיו הגדולים של לואי. אל ארבעת הילדים התייחסה כאל בוגרים בהתהוות, הפיקה לקחים מכל אתגר, חילצה את הטוב והנחילה בהם ערכים של יושר פנימי, אחריות אישית, רגישות לצדק, מסירות, נאמנות, אדיבות ונדיבות.

בשנת 1981, אחרי מאבק לא פשוט, הקימה את המדור לקידום שוויון בין המינים בתנועה הקיבוצית. היא ערכה חוברת מאמרים בנושא ועברה בין קיבוצים כדי להעלות את הנושא למודעות. כן עבדה בוועדת המשנה לקידום נשים בעבודה ובכלכלה בכנסת, ב"קרן החדשה לישראל" ובוועדת ההיגוי של ארגון "שתיל".

בשנת 1990 עברה עם משפחתה לקיבוץ בארי שבמערב הנגב. תחילה עבדה כרכזת הבניין, ובכל שנותיה שם הייתה מעורבת בקיבוץ כחברת מזכירות, כפעילה בוועדות וכאחת ממקימי צוות המעורבות החברתית.

בשנת 1998 מונתה למנכ"לית שותפה ב"אג'יק – מכון הנגב". הייתה זו תחילתה של קריירה מלהיבה שנמשכה חמש-עשרה שנה ותאמה לאמונתה היוקדת שאפשר ליצור שינוי חברתי בתחומים הקרובים לליבה: פמיניזם, שלום ודו-קיום עם ערביי האזור. היא ראתה בעבודתה שליחות ליצירת מרקם חברתי של שילוב ושיתוף פעולה.

יחד עם אמל אלסאנע-אלחג'וג' הקימה את המרכז היהודי-ערבי להעצמה, שוויון ושיתוף פעולה וניהלה אותו. בשנת 2010 קיבלו השתיים את פרס ויקטור ג'יי גולדברג לשלום במזרח התיכון מטעם המכון לחינוך בינלאומי.

לאחר פרישתה לגמלאות המשיכה בפעילות חברתית והומניטרית ענפה: הסיעה פלסטינים חולים לבתי חולים בישראל במסגרת ארגון "בדרך להחלמה", הייתה ממקימות תנועת "נשים עושות שלום", כיהנה כחברת הנהלה בעמותת "בצלם" והשתתפה בשלל יוזמות שלום.

משפחתה התרחבה, והיא זכתה לנכדים. כסבתא גאה השקיעה בנכדיה וביקרה אותם, גם כשהיה עליה לחצות ימים ויבשות לצורך כך, שכן חלקם גרו בארצות הברית ובקנדה. בן זוגה לואי נפטר ממחלה בשנת 2016.

ויויאן בורכה באישיות נעימת הליכות אך בלתי מתפשרת. בעקשנות ומתוך תקווה, אמונה, אנושיות ואופטימיות בחרה לקדם שוויון מגדרי, שלום ושוויון לאוכלוסיות מוחלשות, ובפרט הבדואים. לאורך חייה טיפחה חברויות אמיצות מכל תחנות חייה – התנועה, הקיבוצים, "אג'יק", רהט ועזה. חברותיה ראו בה מקור השראה לראיית הזולת, במיוחד זה שקולו אינו נשמע, ולהתנהגות אנושית הדדית. בכל מקום זרעה שותפות ותקווה.

ביום 04.10.2023 התקיימה עצרת שלום בירושלים בסיועה, בהשתתפות נשים יהודיות ופלסטיניות.

שלושה ימים לאחר מכן, בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי חמושים מגדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים – ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל; ועל העוברים בדרכים באזור. החמושים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים חמורים; חטפו לרצועת עזה מאות אנשים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בטרם הצליחו כוחות הביטחון להשתלט על השטח.

בבוקר זה החלה מלחמה.

גם קיבוץ בארי ספג את התופת כאשר יותר משלוש-מאות חמושים טבחו בלמעלה משמונים מתושביו, שרפו בתים וחטפו עשרות גברים, נשים וילדים לשטח עזה.

במטח הטילים הראשון נכנסה ויויאן לממ"ד. במשך שהותה בו שוחחה עם בנה יונתן ועם חברים שהתקשרו אליה מודאגים, בהם גם חבר תושב רצועת עזה, ואף התראיינה ברדיו. לילדיה כתבה: "יכול להיות שאנו עדים לטבח. ללא חוש הומור, אני אומרת כמה אני אוהבת כל אחד מכם, וכמה אני מבורכת שיש לי אתכם".

לאחר שנותק עימה הקשר סברו שנחטפה, אך כחודש לאחר המתקפה התברר שנרצחה בביתה.

ויויאן סילבר נרצחה בידי חמושים בקיבוץ בארי בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023). בת שבעים וארבע בהירצחה. הובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוץ בארי, נטמנה לצד בן זוגה לואי. הותירה ילדים, נכדים, אח ואחות.

על מצבתה חקקו אוהביה: "פמיניסטית, פעילת שלום, אשת משפחה" וכן את הפסוק "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהילים לד, טו).

באתר "ויקיפדיה" נכתב ערך על ויויאן, ואפשר למצוא סרטונים וכתבות רבות עליה ועל פעילותה באתרי אינטרנט ובעיתונות.