איילה (איילוס) חצרוני ז''ל

קורות חיים

איילה, הבת הבכורה של מרגלית ויאיר, נולדה בקיבוץ בארי שהוריה היו ממייסדיו בכ"ה בסיוון תש"י (10.06.1950). אחריה נולדו ניצה, אביה ואפרת.

כאשר איילה וחבריה עלו לבית הספר הם קיבלו שם לכיתתם - "ערבה". את הכינוי "איילוס" היא קיבלה מבנות הכיתה, והשם הזה הלך איתה מאז.

הייתה נערה ביישנית ושקטה, שעושה הכול ביסודיות ועוזרת בלי לדבר הרבה. ברוח הימים ההם תרמה את חלקה בחקלאות המקומית, בעישוב כותנה, בקטיף בפרדס ובמטעים, אבל די מהר מצאה את מקומה כמטפלת בבתי הילדים, שם עבדה שנים ארוכות ויפות ושם בא לידי ביטוי כשרונה המיוחד ליצור קשר וחיבור עם ילדים בכל גיל.

משסיימה לימודי תיכון התגייסה לצבא. את הטירונות עשתה עם שתי חברות מהבית, עובדה שהקלה מאוד את ההסתגלות לצבא. בטירונות, סיפרו החברות, הייתה זו פעם ראשונה שהקיבוצניקיות מבארי פגשו "עירניקיות", שהמקלחת המשותפת לא הייתה עבורן דבר שבשגרה.

איילוס שובצה לחיל האוויר ועסקה בהלחמות אלקטרוניקה. בני המשפחה זוכרים אותה מדגימה הלחמה ידנית, פעולה הדורשת מוטוריקה עדינה, ומתגאה בכך שבצבא נהגה לתקן כך את "השפיץ של המטוס", במילותיה.

כנהוג אז, איילוס יצאה לשנת שירות שלישית בקיבוץ הצעיר אילות, מצפון לאילת. באופן טבעי השתלבה כמטפלת בבית ילדים שזכה לשאת את שמה: גן איילה.

אחרי שנת השירות שבה לבארי והייתה מטפלת מובילה בבתי הילדים. אפשר היה לראות אותה ברחבי הקיבוץ, סיפרו חברים, מתעכבת עם הפעוטות על כל שבלול ושלולית. היא הייתה מטפלת אהובה ומיוחדת, שלימדה את הילדים "לצעוק בלחש", ואת האימהות המשיכה לחנוך עוד שנים אחרי שהילדים כבר עברו למסגרות אחרות.

איילוס חייתה שנה בתל אביב, כשלמדה חינוך בסמינר הקיבוצים. בהמשך נסעה לשנה לעבוד כאו-פר של משפחה בארצות הברית. אבל מקומה הטבעי היה בקיבוץ, ומששבה מחו"ל חזרה עד מהרה להיות המטפלת המובילה של הגיל הרך. בשלב מסוים גם הסכימה להיות מרכזת גני הילדים.

בתחילת שנות האלפיים החליטה לעבור לדפוס בארי, שם עבדה במחלקת התפ"י - תיאום פעילות ייצור. בתקופה ההיא התאים לה לצאת לעולם המבוגרים ולעבוד ביעילות ובשקט האופייניים לה.

אלא שב-2011 התרחשה רעידת אדמה משפחתית. שירה, הבת של אחיה אביה, ילדה תאומים, ליאל וינאי, אך השמחה הפכה לטרגדיה כששירה נפגעה קשות אחרי הלידה והתברר שאינה יכולה לטפל בילדים. כל המשפחה גייסה כוחות להתמודדות ארוכת הטווח: אביה ואיוה רעייתו טיפלו בבתם שירה, ואיילוס לקחה על עצמה את גידול הילדים.

כך הייתה בגיל 61 לאימא במשרה מלאה לשני תאומים טהורים. אחותה ניצה קראה לתאומים "נכיינים", צירוף של נכדים ואחיינים, ולאיילוס בהתאמה "סבדודה". סבא אביה היה מתייצב כל יום אחרי הצהריים עם הקלנועית, נכון לכל פקודה. גם החברות התגייסו לערוך ביניהן תורנויות לסיוע. אבל איילוס הייתה הדמות המרכזית בחייהם של השניים, ובהמשך גם קיבלה מינוי חוקי של אפוטרופוס ואת הכינוי "מאמא" בפיהם של ליאל וינאי.

איילוס הייתה עוגן ומופת למשפחה, מודל למסירות ולאחריות, מכילה ונותנת מעצמה באהבה וללא תלונות. גידול התאומים היה למרכז חייה, בסבלנות אין קץ ובאהבה המיוחדת לה. אהבתה לא פסחה גם על שאר בני המשפחה. בכל מפגש איתה ההרגשה הייתה של אהבה אינסופית ושל קבלה. תמיד דאגה למשפחה והתאימה עצמה לכל דור, לקטנטנים היא שמרה את הצחוק המיוחד להם, להורים הייתה כתובת לייעוץ ולעזרה. תמיד תרמה מניסיונה, ברוח טובה, בנינוחות, בחיוך. היא הפצירה בדור הצעיר "אל תעשה מה שאני לא הייתי עושה", אבל קיבלה בהבנה גם כשבחרו אחרת. גם כלפי הוריה, אחריותה וסבלנותה עמדו לה בערוב ימיהם והיא ליוותה אותם במסירות אין קץ.

לצד גידול הילדים המשיכה לעבוד בדפוס, בגיל שבעים עברה למחלקת העיטוף הידני וקיבלה אחריות על הדברים שדורשים מיומנות ידיים – חיתוך, הדבקה, אריזות, ובכלל - מציאת פתרונות קסם פשוטים לדברים שנראים מסובכים.

בינתיים הילדים גדלו, העתיד נראה נינוח יותר, ואפשר היה לשבת קצת לדבר עם חברות או לנסוע איתן לחוג קולנוע בסינמה סיטי ברמת השרון, לסדר פרחים בחגים, ולחשוב על שיפוץ הבית.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים מגדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב.

בבוקר זה החלה מלחמה.

עשרות מחבלים פשטו על קיבוץ בארי, בו נמנו בסוף היום למעלה מתשעים נרצחים ועוד רבים שנחטפו לעזה. איילוס ושני התאומים היו בין בני הערובה שהוחזקו על ידי מחבלים בבית פסי כהן, ושם נרצחו. גם סבא של התאומים, אביה, נרצח באותו יום.

איילה (איילוס) חצרוני נרצחה על ידי מחבלים בקיבוץ בארי בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), בגיל 73. הובאה למנוחות בבית העלמין ברביבים כעבור חודש וחצי יחד עם ליאל, משזוהו הגופות. הן נטמנו סמוך לינאי אח של ליאל ולסבא של התאומים, אחיה אביה. איילוס הותירה אחות.

בספטמבר 2024 הועברו בני המשפחה למנוחת עולמים בקיבוצם בארי.