שני ניקול לוק ז''ל

קורות חיים

שני ניקול, בתם של ריקרדה וניסים, נולדה ביום י"ד בשבט תשס"א (07.02.2001). אחות לעדי, עמית ואור.

שני, השנייה מבין הילדים, נולדה במושב אדרת, מדרום לבית שמש.

כשהייתה בת שנתיים עברה עם משפחתה למושב שריגים הסמוך, ומספר שנים לאחר מכן המשפחה עברה לפורטלנד, שבארצות הברית. שם למדה בגן של הפדרציה היהודית.

שני הייתה ילדה עליזה ושמחה שאהבה לשחק עם האחים שלה בשלל משחקים שהמציאה, היא הייתה ילדה אהובה וחברותית, חובבת טבע וטיולים ומסורה למשפחתה.

כבר בילדותה ניכרו הכישרונות האומנותיים שלה, היא ציירה ולימדה את עצמה לתפור ולעצב לבד את בגדיה.

לאחר שהמשפחה חזרה ארצה, לשריגים, המשיכה את לימודיה בבית הספר, אך יותר מהלימודים התרכזה בעיסוקה באומנות. כבעלת מחשבה עמוקה, חכמה ויצירתית שני רצתה להביע את עצמה במגוון דרכים.

בתיכון נבטה בשני ההחלטה לפתח את עצמה בתחום שהיא אוהבת, עברה ללמוד בבית ספר "ליפתא", תיכון עיוני בשילוב לימודי אומנות. היא החלה לעסוק בכתיבה, ובהדרגה החלה להקדיש זמן רב יותר לציור ולעיצוב. שני מילאה את זמנה בציורים מלאי עומק ומשמעות. הייתה לה גם תקופה שבה נהנתה לעצב שיער ולעשות רסטות למי שביקש, לרבות לאחיה עמית.

בגיל 18, בסיום התיכון, החליטה לצאת לדרך עצמאית, על אף חששות הוריה. היא פנתה לתחום הקעקועים והחלה ללמוד את המקצוע, עברה להתגורר בתל אביב והחלה גם בלימודי עיצוב גרפי בבית ספר בעיר.

לאחר שקיבלה את ההחלטה, שני פעלה בכל דרך כדי להצליח והייתה מוכנה להיאבק ולעבוד קשה. היא פתחה סטודיו משלה, שם קעקעה ציורים מקוריים ויפיפיים והייתה מוערכת מאוד. הייתה לה פרשנות מיוחדת לכל קעקוע שהתבקשה לעשות. היא זו שהחליטה איזה קעקוע יתאים ללקוח, והכול התבצע על פי שיקול דעתה ועל פי ראות עיניה, גם אם זה לא היה בדיוק מה שביקש מלכתחילה – אך לבסוף הלקוח היה מרוצה מהתוצאה.

עם הזמן צברה לעצמה קהל לקוחות, ופרסמה את עבודותיה ברשתות החברתיות.

עד גיל 22 הספיקה להגשים הרבה חלומות. המוטו שלה היה לחיות את החיים במלואם, לנצל את המקסימום של היום ולעשות גם דברים שלא תכנַנו לעשות.

אימה ריקרדה סיפרה: "היא חיפשה את הדרך שלה ואת הכיוון שלה והתעקשה ללכת בדרך שהיא בחרה ושהיא רצתה... היא חיה את החיים מאוד מוקדם. הכול היה מוקדם אצלה. כאילו שאין לה זמן... הייתה תמיד מאוד שמחה ומאושרת."

שני מלאת שמחת החיים אהבה להתלבש באופן ייחודי וצבעוני, לטייל במקומות מעניינים ולהכיר אנשים חדשים. היא השתתפה בפסטיבלים רבים של מוזיקה ברחבי העולם, חוותה חוויות מרתקות ונהנתה מכל רגע ורגע. היא האמינה בחופש, אהבה ושלום, הייתה פציפיסטית בדעותיה, והתנגדה לכל סוג של אלימות בחברה. היה משפט שאותו נהגה לומר לאביה ניסים – "כשאני רוקדת אני מתפללת."

ביום שישי, ערב שמחת תורה תשפ"ד, 6 באוקטובר 2023, נסעה שני עם בן הזוג שלה, אוריון הרננדז, תייר ממקסיקו, לפסטיבל המוזיקה "סופרנובה" שהתקיים בסמוך לקיבוץ רעים. כשהגיעו לשם הצטרפו ל-3,000 החוגגים.

למוחרת, בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד (07.10.2023), בשעה שש וחצי בבוקר פתח ארגון הטרור חמאס בירי טילים ורקטות מרצועת עזה לדרום ולמרכז ישראל. בשעות הבאות חדרו אלפי מחבלים את גדר הגבול מרצועת עזה למדינת ישראל והחלה מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, בהם קיבוצים ומושבים, על הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים החריבו בתים ביישובים רבים, רצחו כ-800 אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות, וחטפו לרצועת עזה מאות ישראלים ועובדים זרים. בהמשך התברר שחטפו גם גופות, וחלק מהחטופים נרצחו בהיותם ברצועת עזה. למעלה מ-350 חיילים ושוטרים נפלו באותו יום, בטרם הצליחו כיתות הכוננות המקומיות וכוחות צה"ל להשתלט על השטח.

בבוקר זה החלה מלחמה.

כשהחלה מתקפת החמאס שני ובן זוגה חיפשו מקום להסתתר בו, שני עדכנה את אימה במה שקורה, ובו-זמנית מיהרה להיכנס לרכב עם אוריון ועם חברם קשת קסרוטי כדי להימלט מהמקום. זמן קצר לאחר שהחלו בנסיעה השלושה נעצרו על ידי מחבלי חמאס בצומת מפלסים. שני ואוריון נורו למוות על ידי המחבלים, כנראה בתוך הרכב, וגופותיהם נחטפו לרצועת עזה.

קשת הצליח לצאת מהרכב, עלה לרכב אחר אך נורה למוות בהמשך הדרך.

המחבלים רצחו כ-380 ממבלי המסיבה, וחטפו כמה עשרות מהם לרצועת עזה.

שני ניקול לוק נרצחה על ידי מחבלים בצומת מפלסים, לשם הגיעה כשנמלטה מפסטיבל ה"נובה" באזור רעים, ונחטפה לרצועת עזה בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023). בת עשרים ושתיים בהירצחה.

בחודש מאי 2024 חולצו מרצועת עזה גופות שני ואוריון, היא הובאה למנוחות בי"א באייר תשפ"ד (19.5.2024) בבית העלמין בשריגים. הותירה אחריה הורים, אחות ושני אחים.

על מצבתה כתבו אוהביה: "הקדישה את המשפט 'ויבדל ה' בין האור ובין החושך'"; "יפה, שמחה, חופשיה, טובת לב ואמיצה"; "משפטך 'בוא תפוס את ידי, האחז באור שלי והיה חלק מהשבט שלי' - הוא ציון דרך לעולם ולאחדות עם ישראל".

אלפים ליוו את שני בדרכה האחרונה, עם דגלי ישראל. בשל אזרחותה הגרמנית של אימה, ריקרדה, סיפור חייה ומותה של שני סוקר בהרחבה בתקשורת הגרמנית וכן העולמית.

אביה ניסים ספד: "שני, במותך הפכת לסמל, הופעת בכל עיתוני העולם...בכל התקשורת, ואת, כמלאך, מול רוע צרוף. האור מול החושך."

אימה ריקרדה ספדה: "שני הייתה מאוד בוגרת לגילה, עם מחשבות עמוקות על משמעות החיים... השארת הרבה אור בעולם הזה, דרך המילים, דרך האומנויות שלך, ודרך האהבה האינסופית שלך. אנחנו נתגעגע אלייך המון."

אחיה עמית ספד: "לאורך השנים יצא לי להכיר מישהי שמקבלת מין דפוס של אישיות של איזו פיה קסומה. מיום ליום הסתכלת איך להאיר את העולם הזה בצורה הכי יפה שיש."

לזכר שני נפתחה תערוכת "אינסוף" ב"מוזיאון נחום גוטמן לאומנות" בתל אביב. בתערוכה הוצג אוסף מעבודות האומנות שלה. "זה היה מעין קורות חיים שלה, כל בן אדם שיראה את הקעקועים שלה ימצא בהם חיבור מיוחד איתה... זה ישאיר את האומנות שלה חיה", סיפר אחיה, עמית.

את יום הולדתה ה-23, ארבעה חודשים לאחר שנרצחה, ציינו חבריה במועדון "הקולאבו" בתל אביב. האירוע נקרא"Dance for shani" ובו השתתפו אומנים מתחומים שונים, בהם מקעקעים וציירים. כל ההכנסות הוקדשו להנצחתה של שני.