חנהל'ה קריצמן ז''ל

קורות חיים

חנה (חנהל'ה) בתם הבכורה של הדסה ושמחה גוטסדינר, נולדה ביום כ"ב באדר ב' תרצ"ה (27.03.1935) בוורשה שבפולין.

בעקבות האנטישמיות שגאתה בפולין באותה תקופה, הוריה החליטו לעלות לארץ. ראשון עלה אביה שמחה, ולאחר שמצא עבודה וחדר למגורים ביפו, הצטרפו אליו גם הדסה וחנה הקטנה. כאן נולדו אחיה יפה, דוד, צביה ושרה.

בילדותה הצטיינה בספורט ובקפיצה למרחק, אבל קריאת ספרים וכתיבת סיפורים היו התחביב המועדף עליה. היה לה כישרון כתיבה טבעי לקחת את הקורא למחוזות רחוקים וקסומים. היו לחנה יחסים מיוחדים וקרובים עם אחיה ואחיותיה. בזמן שההורים עבדו, היא טיפלה בהם והעסיקה אותם שעות ארוכות, קראה להם סיפורים והמחיזה אותם עבורם.

חנה שגדלה בבית דתי, למדה בבית ספר לבנות "יחיאלי" שבנווה צדק. הייתה תלמידה טובה וגאוות הכיתה, המורה התפעלה ממנה ונהגה להקריא לפני הכיתה רבים מחיבוריה.

בגיל 15 הייתה פעילה בתנועת "הנוער העובד" ושם שמעה לראשונה את המונח "הגשמה". הנערה הסקרנית והנבונה רצתה להכיר את העולם האחר הזה, שלא הורשתה להתקרב אליו. היא ידעה שמחפשים צעירים לחיזוק קיבוץ בארי הסמוך לעזה, ורצתה מאוד לקחת חלק במיזם הזה. מאוחר יותר כתבה על כך בספרה: "באותם רגעים שכחתי שאני הבת הבכורה ונטל הבית על כתפיי. ראיתי רק את חלומותיי ורצונותיי, להגשים ולהקים במדינה שלי."

אביה, שדרך החיים הקיבוצית הייתה זרה לו - התנגד לכך נחרצות. למרות הסבריה על החיים המשותפים והחלוקה השווה בין החברים למען הצלחת היישוב, איים לסלקה מהבית. חרף האיום, עזבה חנה את הבית ובליווי שניים מחבריה לתנועה עלתה לאוטובוס דרומה, לכיוון קיבוץ סעד. משם המשיכו ברגל עד לקיבוץ בארי כשהם חמושים ברובים בשל האזהרה מפדאיונים. כשהגיעו הייתה ההתרגשות עצומה. חנה תיעדה את הרגע: "ראינו מרחוק מדורה קטנה וסביבה מספר צעירים ששרו ׳אל ההר יצאו הצוענים לשוח, עמדה לבד צוענייה יפהפיה צחקה׳." וכך החלה את פרק חייה בקיבוץ בארי.

למרות הנתק מאביה, כתבה לאימה מכתבים שבהם סיפרה את כל קורותיה בקיבוץ. כתבה על העבודה בגן הירק וברפת, ועל המגורים המשותפים באוהלים. יום אחד הופיעו אביה ואחיה בשער הקיבוץ. התברר לה מאוחר יותר שאימה הקריאה בפניו את כל המכתבים שכתבה. הקרח נשבר והם התחבקו והתפייסו.

לפני שנפטר שמחה בגיל 87, ביקש להיטמן באדמת הקיבוץ, וחנה הבינה שבכך רצה לבקש את סליחתה. אימה נטמנה לידו.

לאחר שנקלטה בקיבוץ, הכירה את צבי (ציקי) קריצמן. חנה שהייתה ביישנית מאוד לא חשבה שיש לה סיכוי איתו ולכן לא עשתה שום צעד כדי להכירו. הבנות בקיבוץ התחרו על תשומת ליבו, ולבסוף חנה זכתה בו והייתה מאושרת מאוד.

לאחר מספר שנים של זוגיות, הציע לה צבי נישואים. ההצעה לא הייתה מספיק רומנטית לטעמה, וגם לא מלאת השראה, חנה כתבה על כך: "הבחור שאהבתי הציע לי להתחתן, זה העיקר!"

לאחר זמן מה נולד בנה הבכור, צפריר. ואחריו נולדו עוד שלושה - זוהר, נגה וזיו.

למרות שלא למדה חינוך באופן פורמלי, החלה לעבוד בקיבוץ כמטפלת וכגננת ובהמשך הפכה למורה אהובה שחינכה דורות רבים.

גם לאחר שילדיה התחתנו ונולדו לה נכדים ונינים, המשיכה לגדל, לחנך ולטפח את הדורות הבאים. כולם אהבו אותה ורצו בקרבתה. לחנה הייתה משנה חינוכית שונה מהמקובל. היא אמרה שצריך "לחנך רק קצת, ובעיקר לא להפריע להם לגדול". כשנשאלה איך עושים את זה, השיבה: "לא אומרים: לא, אל, אם, אסור, לא אומרים לילד 'אם תעשה - אז תקבל.' אומרים: 'אם תעשה מהר - נספיק לעשות עוד משהו', אין בעיה או עצב שאי אפשר לפתור בסיפור."

חנה הקימה את ספריית הילדים בקיבוץ וזה היה מפעל חייה. היא מיינה את הספרים ועיצבה את החלל באופן מיוחד ומזמין. בספרייה ערכה "שעות סיפור" והמחיזה סיפורים לילדים. בהמשך הפך המקום למרכז תרבות שוקק, עם הרצאות, אירועים ומפגשי סופרות וסופרים.

כשיצאה לפנסיה שימשה כרכזת תרבות בתנועה הקיבוצית, נסעה יום-יום לתל אביב וחזרה לקיבוץ.

במרוצת השנים הפכה לסבתא לנכדים רבים, ולימים סבתא רבתא. ביתה וליבה היו פתוחים תמיד לכל ילדיה ונכדיה, שהרבו לבוא לבקרה. בקיץ ערכה לנכדים ולחבריהם קייטנות מלאות הנאה וכיף.

עד גיל 80 הייתה נוסעת פעמיים בשבוע לעיר שדרות למפגשי "שעת סיפור".

ביום הולדתה ה-80 של חנה, ציקי הציע לה נישואים בפעם השנייה, ובפעם הזו הפתיע עם טבעת ואף הקליט לה שיר אהבה: "נו, מה יכולתי להגיד? יש לנו כבר ארבעה ילדים!" כתבה בהומור המיוחד שלה.

בשנת 2022, לכבוד יום הולדתה שחל בחודש מרץ, החלו החברים מהתנועה הקיבוצית לכתוב את סיפורה: "סיפורה של מספרת הסיפורים." במרץ 2023 התקבצה המשפחה יחד וחגגה את הוצאת הספר לאור. בספר כתבה חנה: "אני כל כך אוהבת את המשפחה שלי, שאם חלילה יבוא יומי - אתגעגע מאוד. כשיבוא היום אני מבקשת שזה יקרה ללא סבל, מהר כשאני בבית."

בשבת, כ"ב בתשרי, במהלך חג שמחת תורה תשפ"ד (07.10.2023), בשעה שש וחצי בבוקר פתח ארגון הטרור חמאס בירי טילים ורקטות מרצועת עזה לדרום ולמרכז ישראל. בשעות הבאות חדרו אלפי מחבלים את גדר הגבול מרצועת עזה למדינת ישראל והחלה מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, בהם קיבוצים ומושבים, ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות. המחבלים תקפו בסיסי צה"ל, רצחו כ-800 אזרחים בבתיהם, ובעת שבילו במסיבות, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים. למעלה מ-350 חיילים ושוטרים נפלו בטרם הצליחו כיתות הכוננות המקומיות וכוחות צה"ל להשתלט על השטח.

בבוקר זה החלה מלחמה.

לקיבוץ בארי חדרו יותר ממאה מחבלים, שעברו מבית לבית, ירו על המבנים והציתו אותם. מעל ל-90 חברי קיבוץ נרצחו באותו יום.

כשהחלו האזעקות חנה וציקי היו בביתם עם המטפלת אביגיל. לפנות בוקר הגיעו חיילי צה"ל לחלץ אותם. במהלך החילוץ, כשהם ישובים על הקלנועית, נורו בני הזוג על ידי מחבלים ונפצעו. חנה נפצעה אנושות ונלחמה על חייה בבית החולים "מאיר", הייתה מורדמת ומונשמת כשבועיים ולאחריהם נפטרה.

חנה (חנהל'ה) קריצמן נפטרה ב-ו' בחשוון תשפ"ד (21.10.2023) לאחר שנפגעה מירי מחבלים בקיבוץ בארי. בת שמונים ושמונה במותה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוץ עינת. הותירה אחריה בעל, ארבעה ילדים, נכדים, נינים ואחים.

שבוע בדיוק לאחר פציעתה נולד הנין העשירי שלה, אור, וכ-12 שעות לאחר מותה נערכה ברית המילה שלו. נכדה, התסריטאי והשחקן עומר קרן, כתב: "אור גדול בתוך האפלה. ממוות ללידה. מחושך לאור. כאוס רגשי שבו הכול מתערבב עם הכול. הצוואה של סבתא חנה והעתיד של אור הקטן. למרות הכול, לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב."

עוד ספד לה עומר: "אחרי שבועיים של מאבק אמיץ ובלתי נתפס, סבתא חנה שלי, האישה הטובה באדם, עצמה את העיניים והמשיכה הלאה. סבתא נרצחה, ייקח לי זמן להתרגל לזה. זה שילוב מילים שפשוט לא יכול ללכת יחד וזה שובר את הלב...

את האישה הזאת רק כדור מרובה היה יכול להכניע, וגם זה - לא בקלות. הייתה לנו הזכות להיפרד ממנה. לעמוד סביבה, ללטף ולנשק אותה, להגיד לה כל כך הרבה פעמים שאנחנו אוהבים אותה, אפילו שלא משנה מה נגיד, המילים קטנות על האישה הזאת."

חבריה מהקיבוץ נפרדו ממנה בציטוט מספרה: "'לאחר לכתו של אדם מה נותר ממנו? לא רכושו, ולא כספו אלא סיפורו, אם כתב אותו או סיפר, ואני את סיפורי מעלה בפניכם.' כתיבתה מלאת רגישות, הומור וחוכמת חיים, שאפיינו גם את אישיותה של חנה, הפעילה, האוהבת התוססת וחפצת החיים כפי שהייתה בשמונים ושמונה שנות חייה. יהי זכרה ברוך."

הספרייה הלאומית בישראל פרסמה סרטון לזכרה, שבו מתוארים קורות חייה.