קורות חיים
סיון, בתם של קרן ואפי שהרבני, בת מסורה להוריה ואחות אוהבת ותומכת לאחיה רז, נולדה בח' באלול תשס"ב (16.08.2002) ברמת גן. אחות לרז.
גדלה והתחנכה ברמת גן. למדה בבית ספר יסודי "ניצנים" ובהמשך בתיכון "אוהל שם".
ילדת קיץ, כתבו אוהביה. כמו קרן שמש כך הייתה - זורחת ומפיצה אור וחום. צעירה שובת לב, מתולתלת גבוהה ויפיפייה, עם חיוך ענקי וצחוק מדבק. אשת שיח, תוססת ומלאה בשמחת חיים וצבעוניות, אחת שאי אפשר היה שלא להתאהב בה.
קרן מרלי, המחנכת מהתיכון סיפרה: "כשסיון נכנסה לחדר אי אפשר היה לפספס אותה. היה בה משהו אצילי - בגובה, בתלתלים, בחיוך התמידי. היא הייתה תלמידה טובה ועשתה מה שצריך על הצד הטוב ביותר, אבל ביה"ס היה מטרד מיותר לדבריה... היה לה תמיד מה להגיד, עמדה ברורה על כל דבר והיא דאגה להגיד את זה באופן ישיר בלי לברור מילים ולעמוד על שלה. תפיסת העולם שלה הייתה רחבה ומאוד מאוד בוגרת לגילה".
בסיום לימודיה התגייסה לחיל הים לתפקיד בקרית שליטה ימית. שובצה למש"א ראש הנקרה, בבסיס חיל הים בחיפה. תפקיד משמעותי ומאתגר שלקחה על עצמה בגאווה ובנחישות. במהלך השירות קודמה לתפקיד סמ"כית במוצב. סיון אהבה את הזמן שלה בצבא והתחברה לאנשים ששירתה איתם.
ליאור, קצין ביחידה, כתב: "סיון הייתה חיילת חייכנית, אכפתית ואהובה, שימשה מודל חיקוי לחיילות רבות ביחידה ותמיד חיפשה כיצד ניתן לתרום ולעשות יותר למען האחר ללא תמורה.
מפקדיה וחברותיה מעידים עליה שהייתה קרן אור בכל מקום אליו הגיעה, קיבלה את כולן ותמיד חיפשה את הטוב בכל דבר.
סיון הייתה חיילת מקצועית, חותרת למצוינות ובעלת יכולות הנהגה, על כל אלה קיבלה תעודת הוקרה מבצעית על מספר אירועים בהם הייתה מעורבת בהגנה על גבולה הצפוני של מדינת ישראל".
עם השחרור סיון טסה לדרום אמריקה, לטיול של כמעט חצי שנה, טיול של החיים שהיה שיקוף של רוח ההרפתקנות שלה. הטיול היווה הזדמנות בשבילה לפרוש כנפיים ולחוות את החיים במלואם, שם ראתה שקיעות ונופים מרתקים, מפלים, פסגות הרים, חופים ובטן-גב, טיילה באמזונס. נהנתה ורקדה בקרנבל בריו ובמסיבות, רכבה על סוסים, קפצה בנג'י בחיוך, צנחה צניחה חופשית, ואף הגשימה את חלומה להגיע למדבר המלח, סאלאר-דה-אויוני.
בו-זמנית בנתה חברויות שנועדו להימשך שנים. היה מדהים, כתבו בני המשפחה, לעקוב ולראות כמה עברה וכמה פרחה. האושר בהתגלמותו - והיא רק בתחילת החיים.
סיפרה שיר: "סיון ואני נפגשנו במקרה בארגנטינה. סיון הייתה כל מה שאני צריכה... הייתה הבן אדם הכי חי שאני מכירה, היא רצתה לחוות מהכול ולנסות מהכול. החלום שלה היה ללכת למדבר המלח בבוליביה, ואין מאושרת ממני שהגשימה אותו ביחד איתי.
יש לי כל כך הרבה געגוע לפרצוף הזה, לצחוק הזה, לתלתלים שמתנופפים להם ברוח כאילו יש להם חיים משל עצמם. געגוע לשטויות ולזה שאת מועכת לי את הפרצוף. ויותר מכל מתגעגעת לאדם שהכיר אותי הכי טוב ועדיין למרות הכול אהבה אותי פשוט איך שאני, בלי לשנות, לשפר או להוסיף".
מעיין סיפרה: "סיון הייתה הבן אדם הכי שמח שפגשתי. בחיים היא לא ויתרה על הזדמנויות ותמיד הצליחה לגרום לכל מי שמסביבה לחייך. זכיתי להכין איתה אמפנדס באושואיה, ארגנטינה, והיא הייתה מתוסכלת מזה שלא יצא יפה כמו שהיא ציפתה, אבל הם היו האמפנדס הכי טעימים שאכלתי בכל הטיול".
סיון אהבה אוכל מגוון, שמחה לנסות מאכלים וטעמים חדשים, אחד מסימני ההיכר שלה היה מלח ופלפל (קראה להם - שמחה ואושר).
סיפרה ספיר, חברה: "אני רוצה לספר על הטוב שבך, שידעו כמה הנשמה שלך טהורה וטובה. בכל זמן ולכל מקום הכנסת טעם - שמחה ואושר. לכל מקום שהייתה הולכת היו לה שקיות קטנות של מלח ופלפל (לפלפל קראה אושר ולמלח קראה שמחה). 'תביאי את שמחה ותביאי את אושר! איפה אושר?' לא סתם קראת להם ככה, אהבת את טעם החיים בכל רגע, עד הרגע האחרון. מודה לך על השיעור החשוב שהשארת לי על החיים, לחיות חיים שמחים ומאושרים, חיים מלאים במימוש ותשוקה כל רגע ורגע וכמובן מלח פלפל, פריטים קטנים שלנצח יזכירו חוויות ענקיות לצידך".
בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים מגדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלה מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי פסטיבל הנובה והמסיבות בקרבת הקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
ב-7 באוקטובר סיון, שיר, רותם רחל, אביה ומיכל נסעו לבלות בפסטיבל הנובה ועם עוד כארבעת-אלפים מבלים רקדו ושמחו. עם הישמע האזעקות, יצרה סיון קשר עם אימה ואמרה שהן מתארגנות ליציאה חזרה הביתה. כשהתחילה המתקפה סיון וחברותיה ניסו להימלט ברכב, אבל לא הצליחו להתרחק. התחילו בנסיעה דרומה לכיוון אופקים, בדרך ראו מכוניות עם סימני ירי ורכבים נוספים מסתובבים ומסמנים להם לברוח חזרה צפונה. הבנות הסתובבו, הגיעו חזרה ליד הכניסה הצפונית לחניון רעים. שם היה סוג של חפ"ק משטרתי ובגלל שכבר היה פקק ולא ניתן להתקדם, הן יצאו מהרכב. בשלב מסיום השוטרים אמרו לכולם להתפזר ולתפוס מחסה. אז נותק הקשר עם סיון, קשר אחרון איתה היה ב-8:22 בבוקר.
סיון הוגדרה נעדרת וכעבור שמונה ימים קיבלה משפחתה את הבשורה הקשה. סיון ושלוש מחברותיה נרצחו על ידי מחבלים בקרבת תעלת ניקוז שעוברת מתחת לכביש 232 ליד הכניסה לחניון רעים. רק חברה אחת ניצלה.
בפסטיבל הנובה נרצחו למעלה מ-380 מבלים, וכ-44 ממשתתפי הפסטיבל נחטפו לרצועת עזה.
סיון שהרבני נרצחה על ידי מחבלים בפסטיבל "נובה" ליד קיבוץ רעים בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והיא בת 21. הובאה למנוחות בבית העלמין ירקון בתל אביב. הותירה אחריה הורים ואח.
על מצבתה כתבו אוהביה: "אהובה ואוהבת. מרשימה וצבעונית. מתולתלת. דרמטית. מרתקת וספונטנית. בעלת חכמת חיים מעבר לגילך. תענוג צרוף ומעצבנת לתלוש שערות. הכנסת לחיינו אור גדול ואהבה ללא גבולות. הבאת תמיד שמחה ואושר. זכינו".
ספד האב, אפי: "סיון, בתי האהובה – צעירה יוצאת דופן: חכמה, עצמאית ומלאת חיים. עוד בילדותה הפגינה יכולת נדירה להתחבר לאנשים ולסביבה. הייתה לה אינטואיציה חדה, לב פתוח ומעגל חברים רחב. סיון הייתה מבריקה, נחושה והותירה רושם בל יימחה על כל מי שפגש בה. היא קלטה אנשים, הבינה סיטואציות, והפגינה הבנה בשיווק ובניהול עסקי – הרבה מעבר למצופה מגילה. חלמתי לראות את סיון משתלבת בעסק שלי, היו לה היכולות, האופי והפוטנציאל לכך. בלעדיה, העתיד שדמיינתי – פשוט לא אפשרי.
לכאב שלי אין מרפא. העולם איבד אישה מיוחדת במינה ואני איבדתי את בתי. איבדתי את החלומות והתקוות לעתיד שצפיתי לה – לראות אותה גדלה, מקימה משפחה, חיה חיים מלאים כפי שהיה מגיע לה. נותר רק חלל".
ספדה קרן, האם: "סיון ילדה יפה שלי, מהרגע שנולדת (גם לפני) היית לי המתנה הכי נפלאה שאי פעם קיבלתי. רק נחת וגאווה ממך, גם כששיגעת אותי הייתי נפעמת ממך.
כל כך חיכיתי לראות מה יהיה הדבר הבא שתעשי... אנחנו חיוורים ומשעממים בלעדיך.
סיון שלנו הייתה יחידה ומיוחדת עבור כולנו, בלתי נשכחת. עד לאותה מסיבה בה רקדה את דרכה האחרונה.
אנחנו, משפחתה ואוהביה, שבורי לב".
האח רז: "אני לא מדבר הרבה על אחותי סיון. לא כי שכחתי אותה – אלא כי זה פשוט כואב מדי. לחשוב עליה גורם לי כאב, אבל לא לחשוב עליה מרגיש לא בסדר. אני מנסה לחיות בצורה שהיא הייתה גאה בה, אבל האמת? אני לא ממש יודע איך ממשיכים בלעדיה.
הקשר שלי עם סיון היה קרוב ומלא אהבה. לא היינו רבים בכלל. לא תמיד עשינו דברים ביחד, אבל כשכן היינו באותו חדר או בבית – זה היה פשוט נעים. היא השרתה עליי רוגע. גם אם כל אחד היה עסוק בשלו, הרגשתי יותר טוב. כשהיא הייתה שם, היא גרמה לי להרגיש בטוח. רק לדעת שהיא קרובה אליי נתן לי תחושת שקט ובטחון. כשהיא הייתה בבית - הבית הרגיש שלם".
ליאור, חברה: "'את חסרה לי' - שלחתי לך כשטיילת בדרום אמריקה. 'את גם חיים שלי, אני מתגעגעת אלייך' - הגבת לי. חמישה חודשים התגעגעתי לחברה שלי, זו שהכרתי בתיכון ומאז הפכנו בלתי נפרדות. חברת האמת שלי...
ביום שישי שלפני המסיבה נפגשנו וסיון אמרה לי שאני חייבת לעשות את הטיול. בסוף זה קרה. הגעתי לקצה השני של העולם. הסתובבתי בעולם והרגשתי את סיון בכל שקיעה, בכל צחוק, בסימנים אקראיים ובשיחות נפש עם אנשים שהכרתי הרגע. הגעתי לצד השני של העולם כדי להבין שסיון עדיין איתי. חברות לנצח".
שקד, חברה: "מיליון מחשבות רצות לי בראש ובעיקר מה יקרה אם אצטרך לסכם את החברות שלנו בלי לומר שלום. איזו אבדה גדולה איבדנו היום, ילדה מיוחדת שכל מי שפגש אותה התרשם מאישיות נפלאה וצבעונית. נוכחותך מרשימה. את דוגמה לחברות אמת טהורה. רגישה שאין כמוה, מסורה ונאמנה. בעלת ערכים של צניעות וענווה. תמיד נכונה לעזור ולסייע. ידעת להגיד את המילה הנכונה ברגע הנכון ולפעמים רק חיבוק חם וגדול ממך היה מספיק".
כתבה יעל: "כל אחד זוכר אותך קצת אחרת אבל קו אחד מוביל בין כולנו, הטוהר שלך חיבר... השמחה והאושר (מעבר לטעמים), אין אדם שלא נגעת בו... את חסרה לנו בנוף יום יום. הלב שבור. החיוך שלך ילווה אותנו לנצח".
קרן כתבה: "את סיון אי אפשר היה שלא להרגיש. האנרגיות שלה מילאו את המרחב, השמחה שלה הייתה מדבקת, והנוכחות שלה הייתה בלתי נשכחת.
האובדן שלה בלתי נתפס. היא השאירה אחריה חלל עצום – של שמחה, של אהבה, של רצינות ושל אחריות וחברות אמיתית. אבל הזיכרון שלה יישאר תמיד בלב שלנו, חי וצבעוני כמו שהייתה".
כתבו בני המשפחה: "ספונטנית, מקסימה וחברותית עם נוכחות שאי אפשר היה לפספס, האישיות הכובשת ואהבתה לחיים הותירו חותם בל יימחה על כל מי שפגשה. היא הייתה בטוחה בעצמה, אינטליגנטית ודעתנית - תכונות שגרמו לה לבלוט, אבל החום והיכולת שלה להתחבר לאחרים הם שהגדירו אותה באמת.
לסיון היה כישרון לגרום לאנשים להרגיש מיוחדים. נראים. היא זכרה את הפרטים הכי קטנים וידעה תמיד מה לומר. סיון סחפה אחריה את כולם, ידעה לתקשר עם מבוגרים צעירים וילדים, כל אחד בשפתו ועם כולם באותה רגישות, הכלה ונגיעה אישית. חברת אמת. כוח של טבע - מגוננת ומפחידה כשצריך, במבט יכולה להוריד לברכיים.
סיון אהבה את החיים, שקיעות עוצרות נשימה, מוזיקה על כל גווניה ולרקוד בלי הפסקה. תכננה לטייל עוד בעולם, תכננה חיים שלמים...
אהובה ואוהבת, סיון תישאר לנצח בת 21".
מסע שנערך במסגרת קורס בבסיס ההדרכה של חיל הים בחיפה הוקדש לזכרה של סיון. המסע התקיים בהובלת מפקדות וחניכות של קורס בקריות שליטה ימית ובשיתוף הוריה וחבריה של סיון, אשר באו לספר את סיפורה.