דביר רחמים ז''ל

קורות חיים

דביר רחמים, בנם של חגית ודוד, נולד ברחובות, ביום כ"ד בתמוז תש"ס (27.07.2000). אח בכור לנועם ואביתר.

גדל והתחנך באשדוד. בוגר בית הספר התיכון "מקיף ד" בעיר.

לקראת שירותו הצבאי הצטרף לתנועת "אחריי" ולארגון "אסא" שבמסגרתם התאמן באינטנסיביות כדי לשפר את כושרו הגופני. לאחר מכן למד במכינה קדם-צבאית "ארזי הגליל" שמשותפת לנערים דרוזים ויהודים. בתום המכינה התגייס לצבא ושירת כלוחם בהנדסה קרבית.

סיפרה אימו חגית: "כיבוד הורים עמד לנגד עיניו של דביר, והוא הקפיד להקדיש זמן איכות למשפחתו, ובייחוד לאחים שלו. דביר ביקש להפיץ אור לעולם, ולעזור לבני אדם ולכן התנדב לסייע לילדים עם צרכים מיוחדים. היתה לו אישיות כובשת עם חיוך ענק שמרפא כל אדם בסביבתו. הוא היה חברותי, חם, מחבק ומנשק, אוהב, מכיל ומוחל, רגיש, שמח בחלקו, מאיר פנים, חרוץ ללא לאות, דוגמה ומופת לכול, מלח הארץ".

דביר אהב ספורט ובייחוד כדורגל, לגמוע מרחקים בריצה ובהליכה, לטייל בטבע, להקשיב למוזיקה ולרקוד לצליליה. אימו אמרה ש"טרף את החיים".

הוא חלם להיות פסיכיאטר, ובאמצע אוקטובר 2023 היה אמור להתחיל את שנתו הראשונה בלימודי מדעי ההתנהגות באוניברסיטה.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים - ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים – בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות, וזאת אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בטרם הצליחו כוחות הביטחון להשתלט על השטח.

בבוקר זה החלה מלחמה.

דביר, שבילה באותה שבת עם חבריו מהשירות הצבאי בפסטיבל "נובה" שהתקיים בשדות קיבוץ רעים, התקשר לחגית אימו ב- 06:39 בבוקר, סיפר על ירי הטילים, והודיע שבכוונתם לחזור הביתה ברכבם. מאוחר יותר עדכן שבמתחם הפסטיבל פצועים רבים, שהאמבולנסים לא מצליחים להגיע למקום האירוע בשל עומס התנועה במקום, שהוא וחבריו מסייעים בפינוי הנפגעים, ושהוא הניח חוסם עורקים לפצועה קשה ודאג לפנותה לג'יפ אזרחי. חבר שהיה איתו במסיבה סיפר שהפציר בדביר להיכנס לרכב ולנוס מהתופת, אך דביר סירב והמשיך לפעול לחילוץ הפצועים. בפעם השלישית והאחרונה שהתקשר לאימו, דיווח על שני טנדרים עמוסים במחבלים חמושים, לבושים מדי צבא ויורים לכל עבר. אימו שמעה את קולות הירי ברקע והשיחה נותקה. מכאן ואילך, דביר שלח הודעות בלבד. בהודעה למשפחתו רשם: "אם לא אצא מזה חי, תדעו שאהבתי אתכם עד בלי סוף. אתם הלב שלי". בהודעה לאביו רשם: "אבא, אני מתפלל לאלוהים. הצבא שלנו מנצח". לחבריו מהתיכון כתב שהמסיבה היתה מצוינת עד שהפכה לשדה קרב. הוא סיפר להם על הטילים ועל קרב יריות בין חיילים, שוטרים ומחבלים וציין שאין לו מושג מי נגד מי. בשעה 08:54 דביר נפרד מחבריו וכתב: "אני אוהב אתכם אחים שלי. אני מפחד למות. שמע ישראל אֲדוֹנַי אלוהינו אֲדוֹנַי אחד".

דביר נחשב נעדר במשך חמישה ימים, שאחריהם גופתו נמצאה במתחם הפסטיבל.

דביר רחמים נרצח בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023) בפסטיבל "נובה" שהתקיים בשדות קיבוץ רעים. הובא למנוחת עולמים באשדוד והוא בן 23. הותיר הורים ושני אחים.

על מצבתו נכתב: "אוהב חיים ורודף שלום, הרוג מלכות בצבא השמיים. חרף נפשו להצלת חיים.

נקטף צעיר בדמי ימיו על קידוש השם באומץ וגבורה.

עניו, צנוע, חכם, שנון, רגיש, חייכן, מכיל, מוחל, מתמיד, נחוש וערכי. אהוב חביב על הבריות, שמח בחלקו תמיד, מקרין אור לסביבתו. בן מכבד להוריו, אח בכור דגול לשני אחיו, מופת להשראה ולהערצה.

בליבנו חרוט, גיבור ישראל צעיר לנצח. נוח על משכבך בשלום מלאך שלנו".

עוד נכתב על מצבתו: "איפה ישנם עוד אנשים כמוך..."

ספדה אימו חגית: "דביר נהג לומר 'הֱיֵה האור שאתה רוצה לראות באחרים'. אֲבֵדָה לנו ולאנושות כולה. אנחנו גאים בך אהוב שלנו. לנצח נזכור אותך, דביר יקר שלנו".