קורות חיים
אריק (אריה), בנם של אליס ודוד, נולד ביום י"ג בחשוון תשכ"ה (19.10.1964) בקריות, מצפון לחיפה.
גדל והתחנך בקריות.
אריק היה אוהב אדם, חם ולבבי ובעל נפש חופשיה, שעשה תמיד את הדברים בדרכו המיוחדת, ולא על פי תכתיבי החברה. נהג בפתיחות מחשבתית, והתחבר לאנשים מכל הגילים.
הוא נהג לגלוש בים והיה חבר מוכר ואהוב בקהילת ה"קייט-סרף" בקריות. חבריו מהקהילה תיארו אותו כאדם חייכן ובעל אנרגיות טובות.
אריק נישא והקים עם רעייתו בית בקריית חיים, שם נולדה הבת יערית.
אריק שאהב מאוד לרקוד בטבע, הכיר למשפחתו את עולם הפסטיבלים ומסיבות הטבע. בתו יערית סיפרה כי אביה אהב את מסיבות הטראנס, ושהיא גדלה לתוך זה.
אחרי שהתגרש הכיר את אלינור, שהפכה לבת זוגו. לאחר תקופת היכרות נישאו השניים באהבה גדולה. במרוצת השנים נולדו לבני הזוג שתי בנות – ימית ורות.
רות נולדה בספטמבר 2006. כחודשיים קודם לכן, במהלך מלחמת לבנון השנייה וכשהיא בהיריון מתקדם, נפלה אלינור בדרך למקלט ונפגעה בבטנה. ההיריון הפך להיות היריון בסיכון, ובשל סיבוך בלידה נולדה רות כפגה כשהיא סובלת משיתוק מוחין וממוגבלות שכלית. להורים נאמר שהתינוקת תשרוד רק שבוע. מאותו הרגע הקדיש אביה אריק את חייו לטיפול בה. הוא לקח את בתו לרופאים ולטיפולים ועשה כמיטב יכולתו כדי שחייה יהיו טובים.
אלינור תיארה אותו כאבא מופלא: "רות הייתה הכוח שלו, האושר שלו, החיים שלו." כן סיפרה כי אריק ורות היו "בן אדם אחד". לכל מקום הלך איתה, ואם בלתי אפשרי היה לקחת אותה – הוא פשוט לא הלך לשם. בנותיו סיפרו כי לא הסכים שבתו תגור במוסד, הוא אמר כי ילדים כאלה צריכים רק חום ואהבה. אריק היה אב מסור, קשוב לבנותיו ותמיד ידע לתת את העצה הנכונה.
עם כל הקושי הכרוך בדבר, אריק לא ויתר על תחביבו מזה שנים ורצה להמשיך לבלות בפסטיבלים. הוא החל לקחת איתו את רות לכל פסטיבל, בארץ ובעולם. לעיתים הצטרפה אליהם גם ימית. בטיוליהם הצליחו להתגבר על כל מכשול, בילו, טיילו ונהנו.
בפסטיבלים הראשונים שלו עם רות, הוא נשא אותה על הידיים והם רקדו צמודים זה לזו. כשגדלה דאג לה לכיסא ממונע. בכל פעם קישט את הכיסא שלה בנורות צבעוניות ובכל פסטיבל עשה זאת בדרך יצירתית אחרת, כדי שתבלוט בשטח, שתהנה מהחוויה ושתהיה מאושרת.
עבור אריק ורות, הפסטיבלים והמוזיקה היו מעין בריחה מהעולם, שחרור והתאווררות מהקשיים שבחיים האמיתיים. אריק אהב מאוד את ההפקות של קהילת "שבט הנובה", והעריך את רגישותם בנושא הנגישות. ימית סיפרה: "היו הפקות שלא הנגישו את הפסטיבל לנכים, ואבא שלי נלחם בהן עד שוויתר והפסיק להשתתף בהן... היו פעמים שהוא ורות קיבלו כרטיסים בחינם מאחר שכבר הכירו אותם ואת הסיפור המיוחד שלהם. אמרו לו: 'רק תבואו ותפיצו את האור שלכם ברחבה'."
ימית ואריק תכננו לבלות יחד עם רות בת ה-17 בשני הפסטיבלים שהתקיימו בסוף חול המועד סוכות תשפ"ד, בסמוך לקיבוץ רעים. ביום חמישי 5.10.2023 בצוהריים יצאו אריק ורות לדרך ברכב גדול עם כל הציוד שהיא נזקקה לו לשהייה של שלושה ימים בטבע. הם הגיעו למסיבת הטבע "יוניטי", המסיבה הראשונה שהתקיימה שם, ותכננו להישאר גם לפסטיבל ה"סופרנובה".
בערב הגיעה לשם ימית עם חבריה ופגשה את אביה ואת אחותה. הם בילו לילה שלם בריקוד בתחושה עילאית של אושר. ימית רקדה עם חישוק זוהר, רות נעה במעגלים בכיסא הגלגלים המקושט והמואר שהכין לה אביה, ואריק עשה ג'אגלינג על הרחבה.
למוחרת, ביום שישי, ערב שמחת תורה, התקיים במקום פסטיבל המוזיקה "סופרנובה". אריק ורות רקדו ונהנו עם כ-3,000 חוגגים. הוא ביקש מימית שתישאר איתם, אך היא החליטה לחזור הביתה. וזו הייתה הפעם האחרונה שראתה את אביה ואת אחותה.
לאחר שעות ספורות, ביום שבת, בשמחת תורה כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים מגדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב.
בבוקר זה החלה מלחמה.
זמן קצר לאחר שהתחיל הירי, אריק שוחח בטלפון עם בתו יערית ואמר לה שכולם ברחו ושהם נשארו בין האחרונים. היא ביקשה ממנו לברוח במהירות האפשרית ולעדכן אותה. אריק נשא את רות על הידיים ורץ לתוך אמבולנס שהיה באזור. המחבלים הגיעו אל האמבולנס, השליכו עליו רימונים וירו לעברו טיל RPG. האמבולנס עלה באש ואיש מיושביו לא שרד.
לאחר שנים-עשר ימים של דאגה וחרדה לגורלם התבשרה המשפחה על הירצחו של אריק, ורות הייתה בגדר נעדרת.
כשבועיים לאחר שהובא אריק למנוחות, ובתום חיפושים רבים אחר רות, נפתח קברו מחדש ושם היא נמצאה, יחד איתו.
המחבלים רצחו באותו בוקר למעלה מ-380 מבאי המסיבה.
אריק (אריה) פרץ נרצח על ידי מחבלים בפסטיבל "נובה" באזור רעים בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והוא בן חמישים ושמונה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין החדש בצפת ולצידו נטמנה בתו. הותיר אחריו שתי בנות, הורים, אח ואחות.
מצבותיהם של האב ובתו חוברו בשני לבבות משולבים. על מצבתו של אריק כתבו אוהביו קטע משיר: "עכשיו מעליו אלוהים יושב ומנגן, שיר עצוב על הים, שנשאר סוער אצלו בלב, ונשבע שהכל עוד יחזור להיות כמו שהיה." (לירון אטיה, שיר על הים).
ימית כתבה: "אבא שלי הוא סמל של קבלת האחר... הוא הבין שכל אדם הוא מיוחד במינו, שצריך לעטוף אותו ולחבק אותו, לא משנה מיהו ומהו, ולתת לו את התקווה שהוא כמו כולם, וזה מה שאבא שלי עשה."
חברה כתבה: "בכל פעם שנפגשנו... חיבקתי אותו והרגשתי את הלב המיוחד שלו, שרק מי שמתעסק בחינוך מיוחד יודע לזהות. זה לב שפועם אחרת מלב רגיל. הוא היה השראה עבורי להורות מיוחדת, ורותי, היא הפיה האמיתית ברחבה. הכוח שהכול אפשרי וניתן לעשייה וההוכחה שטראנס שייך לכולם. לעולם לא נשכח."
החברים מעמותת "שווים" כתבו: "פגעו בנו בלב של הלב. אריק, אבא גיבור שכמוך, הכי חזק בעולם. רות, ילדה של אור ואהבה. בחייכם הוכחתם את עוצמת הרוח על פני החומר.
כל רחבה שביקרתם נצבעה באמת. אנחנו בטוחים שאתם ממשיכים לרקוד בסיבובים ולפזר את הקסם שאתם. אתם כבר חסרים."
להנצחתם, צייר בנצי ברופמן ציור בשחור-לבן של אריק ורות, על פי תמונה שצולמה באחד הפסטיבלים והועלתה לרשת.
אריק ורות הונצחו בפרויקט מיוחד של בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה "סם שפיגל". הפרויקט נקרא: "הריקוד האחרון – סיפורם של אריק ורות פרץ.", סרטון אנימציה שהוכן בעזרת בינה מלאכותית ומתאר את סיפורם הייחודי.