קורות חיים
מוריה אור, בתם של סנדרה שרה קרזצקי ושמעון יאיר סוויסה, נולדה בגבעת זאב, ביום ז' באלול תשנ"ט (19.08.1999). ילדה שנייה במשפחה, אחות של מיכאל ואליה. כן היה לה אח קטן, יהל, מצד אימה.
עם הולדתה הביאה אור ושמחה למשפחה המורחבת, שכן הייתה נכדה ראשונה בין נכדים בנים, בשני צידי המשפחה.
גדלה בגבעת זאב. כשהייתה בת חמש הוריה התגרשו, היא עברה לגור עם אימה ואחיה הצעיר ברעננה, ושם החלה את לימודיה. כשהייתה בת אחת-עשרה חזרה לגור בגבעת זאב, מתוך בחירה שלה, עם אביה ועם אחיה הבכור. בגבעת זאב למדה ב"בית ספר ממלכתי ב' יע"ד", ובזכות טוב ליבה, חוכמת החיים שלה וצחוקה המתגלגל, הפכה להיות הילדה שכולם רוצים להיות בחברתה. כבר מגיל צעיר אפשר היה לזהות את מי שהפכה להיות כבוגרת – זו שנותנת עצה טובה, זו שחסה על החלש, זו שצחוקה המתגלגל סוחף את כולם, זו שמחברת את כל החברים לחבורה גדולה ומאוחדת, זו שהאופטימיות שלה מדבקת את הסובבים אותה.
כשמוריה למדה ב"חטיבת הביניים ע"ש יצחק רבין" שבגבעת זאב, היא הובילה, יחד עם בני נוער נוספים הקמת בית קפה ומועדון נוער "הסובה" שהפך למוקד חברתי לבני הנוער ביישוב. היא שיפצה וצבעה את המקום, אפתה, שירתה את בני הנוער בבית הקפה והפיחה במקום רוח חיים. בית הספר שימש עבורה מקום למפגש חברתי, יותר מאשר מקום לרכישת השכלה וידע. החיים היו בית הספר של מוריה. ציפור דרור ונפש חופשיה שלא אהבה מסגרות וחיה את חייה ב"זרימה", בנחת, באהבה ושלום.
לאחר שסיימה את חטיבת הביניים, למדה ב"תיכון גבעת גונן" שבירושלים.
"גיל 18 היה משמעותי מאוד עבור מוריה", סיפר אביה, "היא הוסיפה לעצמה את השם אור, שכל כך מתחבר לטבע ולמהות שלה, ונסעה להודו להתחבר לעצמה ולטבע. ילדונת עם שיער צבוע ירוק, שזיכה אותה בכינוי GREEN POWER. במשך חודשיים, בהם טיילה בהודו, מעגל החברים סביבה, האנשים שנגעה בליבותיהם, התרחב וגדל".
עם חזרתה מהודו החלה ללמוד סַפָּרות ובהמשך השתלבה בעבודה במספרה בתל אביב. כבעלת נפש חופשיה, העבודה הייתה בשבילה מקור פרנסה בין הטיולים והפסטיבלים.
מוריה אור, שגדלה בבית דתי ויצאה לחקור את העולם, החלה לעבור תהליך של התקרבות לבורא ולבריאה. אהבת הטבע, בעלי החיים, המוזיקה והריקוד היו גם הם חלק מהרוחניות שאפיינה אותה.
למוריה אור היו עיניי איילה יפות וצוחקות שבחרו לראות רק את הטוב שבעולם. היה לה חיוך כובש שלא מש מפניה היפות, ותלתלי זהב (שפעם היו ירוקים). על גופה היו קעקועים שסימנו טבע, יופי ודרך חיים. היה לה לב זהב שאיתו אהבה, חמלה, קירבה לבבות, התרחקה מלשון הרע, נתנה כבוד לכל אדם, והפיצה אור מחום ליבה. היא בורכה בידי זהב: ציירה, יצרה, אפתה, ונתנה עיסוי טוב לכל מכאוב.
סיפרה שירי, בת דודתה: "תמיד היית כל-כך יפה בעיניי, גם בתקופות של השיער החלק והצבוע וגם בתקופות של התלתלים הטבעיים והמהממים שלך. הכול תמיד החמיא לך, ובכל מצב היית עם החיוך האמיתי והכנה שמרוח לך על הפנים. ככל שהתבגרת סיגלת לעצמך גישה יפה ומיוחדת לחיים, שמתאימה לך כמו כפפה ליד. האמנת בדרך שלך וחגגת בדרך שלך, וכיבדת את כל הסובבים אותך. תמיד הושטת יד לסייע וידעת גם לשתף ולפרוק... ידעת לקחת מכל העולמות את הדברים שמתאימים לך, ולשלב אותם בצורה כל-כך יפה... תמיד הפצת אור ושמחה ואהבת חינם. היית נכנסת למקום עם נוכחות עוצמתית וטבעית, עם החיוך הממכר שלך, העיניים הטובות שלך, ותלתלי הזהב היפים שלך".
בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים - ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים – בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות, וזאת אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בטרם הצליחו כוחות הביטחון להשתלט על השטח.
בבוקר זה החלה מלחמה.
מוריה אור סוויסה נרצחה בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), בשעה שבילתה עם חבריה בפסטיבל "נובה" שהתקיים בשדות קיבוץ רעים. היא הובאה למנוחת עולמים בגבעת שאול שבירושלים, והיא בת 24. הותירה הורים ושלושה אחים.
ספד לה אביה: "מוריה אור הספיקה לחיות את החיים בשקיקה, לטרוף אותם, לאהוב, להתאהב, לטייל, לרקוד, לאסוף מעגל חברים עצום, להיות בת, נכדה, אחיינית ובת דוד נפלאה ולהטביע את חותמה לנצח. היא לא הספיקה להקים עסק משלה, כפי שתכננה, לטייל באוסטרליה, לחזור להודו, להתחתן ולהקים משפחה.
ברשת החברתית שלה התגלה המשפט: 'בשבילי נברא העולם - ואנכי עפר ואפר'. המשפט, ששני חלקיו לקוחים ממקורות שונים (תנ"ך ותלמוד), עוסק באיזון שבין ענווה לגאווה וביכולת לתמרן ביניהם. מוריה אור חיה את חייה על בסיס הרעיון הטמון במשפט זה - טרפה את החיים כאילו בשבילה נברא העולם, ויחד עם זאת הייתה ענווה וצנועה.
כמו בחייה, גם בלכתה, מצד אחד הותירה חלל גדול וכאב עצום וחסרונה לא ניתן להכלה. מצד שני, הצחוק המתגלגל שלה, רסיסי האור שהיא מפיצה, נמצאים בתוכנו כל יום, כל שעה... הנוכחות שלה בולטת יותר מאי פעם.
מי ייתן והקורבן שלה, של חבריה ושל כל הנרצחים, לא יהיה לשווא. שנשמור על אחדות בעם ישראל".
שעות אחדות לפני המתקפה, הגיעה מוריה אור לארוחת ערב אצל סבה וסבתה, מיכאל וחנה. סיפרה לוזית, דודתה: "בערב שישי של אותה שבת שחורה, הגעת לארוחת ערב אצל סבא וסבתא. היית כל-כך יפה! סבתא אמרה לך: 'מוריה, את יפה כל-כך היום, את כמו כלה'. התלתלים היפים שלך היו יפים יותר, העיניים הטובות שלך היו טובות יותר. ואת אמרת לה: 'סבתא, אני הולכת למסיבה'. מי האמין שמסיבת הטבע הזו תהפוך לטבח, לשדה קטל? מי האמין, שבזמן שאבא שלך וסבא שלך רקדו עם ספרי תורה, המפלצות טבחו בך ובחברייך... אחרי תשעה ימים של חוסר ודאות, של לילות טרופים הגיעה הדפיקה בדלת ואיתה הבשורה המרה: מוריה כבר לא איתנו! כמה קיווינו שלסיפור שלנו יהיה סוף אחר".
סבה קלוד ספד בלוויה וסיפר, כי בערב חג סוכות מוריה הגיעה לארוחת החג לבושה באופן חגיגי מהרגיל, אחרי תקופה ארוכה שלא ביקרה אצלם. בדיעבד הרגישו כאילו באה להיפרד מהם.
סבה מיכאל ספד בלוויה וסיפר כי זמן מה לפני אירועי השבעה באוקטובר מוריה אמרה לאחיה אליה כי כשתמות, הייתה רוצה שזה יקרה בשבת והייתה רוצה להיקבר בירושלים. "איזו נערה חושבת על דברים כאלה?" אמר הסב, "המציאות והמשפחה סייעו לקיים את צוואתה. היא הלכה מאיתנו ביום שבת ונקברה בגבעה הצופה על הרי ירושלים, הנוף שאהבה".
ספדה חברתה שנהב: "את הבחורה הכי מיוחדת שהכרתי. את זה אני כבר יודעת ועכשיו אני מבטיחה שכל העולם יידע. הלוואי והיית רואה כמה אנשים יש פה. כמה אנשים אהבו אותך, כמה כולם מתגעגעים אלייך. את לב ענק שייחסר בעולם שלנו. אני מקווה שטוב לך שם למעלה. שכבר מצאת איזו מסיבה טובה עם כל החברים הטובים האלה ושיש לך שקט ורוגע".
המשפחה הפיקה חוברת זיכרון למוריה אור, ובה עשרות עמודי תמונות שלה ומכתבי פרידה שכתבו אוהביה.