קורות חיים
ציון לוי, בנם של ברכה ויוסף, נולד ביבניאל ביום כ"ב באדר ב' תשי"א (30.03.1951). אח לנעמי, מרים, חיים, יהודית, יצחק, יונה ומזל.
גדל בעפולה, למד בבית ספר ממלכתי דתי "מעלות" בעיר, ובכיתה ט' הצטרף לתיכון החקלאי בכפר הנוער הדתי שבכפר חסידים. את לימודיו העל-יסודיים המשיך ב"מכללה הטכנולוגית של חיל האויר" בחיפה.
בנערותו היה חניך בתנועת הנוער "בני עקיבא", אהב לטייל והשתתף בצעדות רבות.
בצבא שירת כמכונאי מטוסים בטייסת 102 של חיל האוויר. במהלך שירותו השתתף בפעילות החיל במלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973).
לאחר שחרורו מהצבא רכש השכלה טכנולוגית במגמת בניין ב"מכללת אורט סינגאלובסקי" בתל אביב.
ב-14.12.1976 נשא לאישה את ציונה. בני הזוג התיישבו בעיר החדשה – ימית, שהוקמה בצפון חצי האי סיני. הוא התגייס לשירות קבע כקצין משק בבסיס חיל האוויר "איתם" הסמוך לימית.
בשנים הבאות נולדו הבנים יניב וזיו.
עם סיום שירותו הצבאי, ופינוי ימית במסגרת הסכם השלום שנחתם בין ישראל למצרים, חָבַר לגרעין של מפונים מהעיר ימית ויישובי סיני, ואיתם ייסד את מושב דקל שבמפגש הגבולות ישראל-מצרים-רצועת עזה.
במושב דקל נולדו שתי הבנות – שירה והדס.
ציון, שהיה חרוץ, שאפתן בלתי נלאה, ויזם ברוחו ובנפשו, החל לעסוק בגידול פרחים וירקות. כן ניהל את בית האריזה האזורי, והקים חברה להובלת התוצרת החקלאית. הוא נחשב לחלוץ בגידולים במים מליחים באזור רמת הנגב, ולאחד מהחקלאים הגדולים והמצליחים באזור.
בעשור האחרון לחייו בחר לשנות כיוון, קנה אוטובוס והפך לנהג פופולרי ואהוב. במקביל, התנדב במשך שנים רבות במיזם "מחוברים" של הביטוח הלאומי להפחתת תחושת הבדידות בקרב קשישים, שבמסגרתו ליווה אותם ואירח להם חברה. על פעילותו זו קיבל אות הוקרה.
סיפרו בני המשפחה והחברים: "ציון היה אדם של אנשים. קשרים בינאישיים היו הדלק שמניע אותו, תמיד היה מוקף במשפחה ובחברים. שומר על קשר, תמיד בעניינים. היה לו לב ענק וכולם אהבו אותו, החל מתינוקות קטנטנים ועד לקשישים. ציון היה אבא שהכול אצלו מותר, דוד נערץ וסבא מושלם לנכדיו. הוא היה איש אופטימי ושמח, צעיר ברוחו. הערכים שהובילו אותו היו אומץ, יושרה, צדק, אכפתיות, עזרה לזולת וחברות טובה, ואהבה גדולה לארץ, לאדמה, ומעל הכול לאדם באשר הוא".
החיבור של ציון למסורת היהודית היה כן ועמוק, והוא הקפיד ללכת לבית הכנסת, גם אם לעיתים נדרש להגיע למקום מרוחק ממקום מושבו.
ציון אהב מאוד את ארץ ישראל, לראיה הבחירה במקום מגוריו במושב דקל הסמוך למשולש הגבולות ואהבתו לטיולים בארץ. הוא תמיד נהג להתגאות בשמו הפרטי: "קוראים לי ציון, התחתנתי עם ציונה, אני גר בארץ ציון, שבירתה עיר ציון ואני ציוני!"
הוא הירבה לטייל בארץ ובעולם, ובשעות הפנאי נהנה לפתור משחקי חשיבה, סודוקו ותשבצים.
ציון לוי נרצח בדם קר באירוע טרור מהמזוויעים והחמורים ביותר שידעה מדינת ישראל והעולם כולו. בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, ארגון הטרור חמאס הפתיע את מדינת ישראל, מחבלים חדרו לארץ מרצועת עזה וביצעו טבח במסגרתו נרצחו, נפצעו, נאנסו ועברו התעללות למעלה מאלף אזרחים וחיילים.
בשעות הבוקר המוקדמות של שבת זו, בעקבות מטחי הטילים, החליט ציון לנסוע להחזיר את שני העובדים התאילנדים שעבדו אצל בנו לביתם ביישוב שכן. דקות אחדות לאחר השעה 07:00 בבוקר, כשהיה בנסיעה בדרכו חזרה לביתו, נתקל בחוליית מחבלים בסמוך לצומת מבטחים (צומת הכניסה ליישוביי חבל צוחר שבעוטף עזה). הוא נמצא ירוי ברכבו כשידיו עדיין אוחזות בהגה.
ציון לוי הובא למנוחת עולמים בעפולה והוא בן 72. הותיר אישה, ארבעה ילדים, נכדים, אחיות ואח.
על מצבתו נכתב: "הנחלת בליבנו ערכי אהבת כל אדם וכבודו, ציונות, משפחתיות, חסד, נדיבות ויושרה". עוד נכתב על מצבתו הפסוק (תהילים ט"ו ב'): "הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ".
ספדו בני משפחתו: "אבא, האובדן שלך קשה מנושא. לב המשפחה נעתק ברגע שנלקחת מאיתנו. אתה חסר לנו בכל רגע ורגע, ואנו מתקשים לדמיין את העתיד בלעדיך. שמור עלינו מלמעלה. אוהבים ומתגעגעים: ציונה, יניב, זיו, שירה והדס".