אור זיו ז''ל

קורות חיים

אור נולד ברומניה ביום ח' בחשוון תש"ס (18.10.1999), וכשהיה בן חצי שנה אומץ על-ידי סימה וראובן זיו, הוריהן של דנה וליאל.

גדל ביישוב הקהילתי עדי שבמועצה האזורית עמק יזרעאל.

למד בבית ספר יסודי "נהלל". בשעות הפנאי אהב לצפות במשחקי טניס ובקרבות אגרוף, ובעיקר אהד את קבוצת "מכבי חיפה" בכדורגל. עם אביו נהג לנסוע למשחקי כדורגל ברחבי העולם.

כשהיה בן 13 וחצי, נפטר אביו מדום לב, ואור שהיה קרוב אליו מאוד, לקח על עצמו את תפקיד "הגבר של הבית". סיפרה דודתו אורלי: "כמו כל נער, היו לך קשיים לא פשוטים. בעיקר לאחר לכתו בטרם עת של ראובן. היו ימים שהיית באזור הדמדומים, בחושך... השבר הגדול בחייך היה גם המנוע של החייך... אבל למרות הכול, צלחת את כל הקשיים והובלת את עצמך קדימה".

את לימודיו העל-יסודיים עשה בכפר הנוער "ויצ"ו נהלל ע"ש חנה מייזל שוחט". גלי, המחנך שלו, סיפר: "כמו כל ילד בדקת איתי גבולות... אני מבחינתי ראיתי את הפוטנציאל הגדול שיש לך ולא ויתרתי לרגע... תמיד עשית הכול בחיוך - גם את מעשי הקונדס ומתיחת הגבולות. הכול היה בחיוך שובבי שהראה שבסך הכול אתה בודק עד כמה יילחמו עליך... כשנפגשנו לשיחה על פק"ל קפה, ודיברנו על החיים, נפתחת ואמרת משהו שלא אשכח לעולם. אמרת 'החלום הגדול שלי הוא להתגייס לקרבי, ולהגיע לבית ספר עם מדים וחזה נפוח, להוכיח לכולם, ולעצמי בעיקר, שאני ניצחתי'".

בסיום לימודיו, התגייס אור לצבא, ושירת כלוחם ביחידת "כפיר". סיים את שירותו כסגן הרס"פ (רב-סמל פלוגתי). הוא נודע בחריצותו, מקצועיותו, תעוזתו, מחויבותו המוחלטת לחבריו ליחידה, ואהבתו הגדולה למדינה.

בתום שירותו הצבאי, טס למקומות רבים בעולם, אך בעיקר נהנה לטייל באירופה הקלאסית. לפרנסתו, עסק בהתקנת תאים סולאריים על גגות, כמנהל מחסנים בחברה לייבוא טקסטיל, היה בתחילת דרכו כדוגמן, ואף שימש כניצב בכמה סדרות טלוויזיה.

אור גם הביע את שאיפתו לעבוד כמדריך בפנימייה של נהלל. סיפר מחנכו גל: "אמרת לי שאתה מרגיש שאתה יודע איך לגשת לתלמידים ולילדים עם קשיים בגלל כל מה שאתה עברת בחייך... אין לי ספק שהיית מגיע לעבוד בחינוך בהמשך חייך, ואין לי ספק שתרומתך הייתה אדירה!"

אור היה קשור מאוד למשפחה. חלק עם שתי אחיותיו קעקוע משותף, תלתן. היה דוד פעיל ומסור, אהב מאוד את האחיינים שלו ושימש בייביסיטר שלהם פעמים רבות.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים - ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים – בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות, וזאת אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בטרם הצליחו כוחות הביטחון להשתלט על השטח.

בבוקר זה החלה מלחמה.

אור בילה במסיבה עם חמישה חברים מעמק יזרעאל ועוד חברים מהצבא, ועם כ-3,000 חוגגים נוספים.

הוא נרצח על ידי המחבלים שהגיעו לאזור המסיבה, בסמוך לו נרצח חברו מהעמק בן ברנשטיין. רק בתום חיפוש של שבעה ימים, משפחתו של אור התבשרה שגופתו נמצאה.

המחבלים רצחו באותו יום כ-400 ממשתתפי המסיבה.

אור זיו נרצח בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023) בפסטיבל "נובה" שהתקיים בשדות קיבוץ רעים. ביום שבו היה אמור לחגוג 24, הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שביישוב הקהילתי עדי. הותיר אם ושתי אחיות.

על מצבתו נכתבו מילים מתוך השיר "יוצא לאור" של אהוד בנאי: "מלאכי ציפורים מעליך מלווים את צעדיך, מרחוק נדלק אור, אל תסטה כדי שתוכל לחזור". לפני המצבה הציבו חבריו הקרובים ספסל גדול, למען המבקרים שיבואו להתייחד עם זכרו.

ספדה אימו סימה: "זה הגיע בלי הכנה מוקדמת, והכול ביחד מתערבב לנו בראש ויוצר לנו חור בלב. שבעה באוקטובר – יום בו כבה אורך, ואתה כה צעיר ולא הספקת... מבקשת שתשב בישיבה של מעלה עם כל מי שמחליט מה יהיה, ותבחר שהיושב ראש יהיה אבא כדי שתחליטו נכון, וכדי שתשמרו עלינו שנמשיך... תספר לאבא מה הוא פספס עשר שנים, ואנחנו נספר לך מה אתה לא הצלחת להגשים, איך אנחנו לא מפסיקים לבכות, אבל גם לצחוק, איך אנחנו ממשיכים לנשום למרות שיש לנו חור גדול בלב, ואיך נמשיך להנציח את זכרונו של ילד מתנה, יפה תואר, שביקש רק לאהוב ולהיות שמח".

ספדה אחותו ליאל: "היום לפני 24 שנים הייתה לי יום הולדת 8. ביקשתי מאמא ואבא במתנה אח קטן. קיבלנו אותך והיית מעבר לכל חלום... בכל יום הולדת שלך ושלי, לאורך השנים, שנחגג בהפרש של חמישה ימים, דאגת להגיד לי 'תודה שביקשת אותי ושאני המתנה שלך, גם את המתנה שלי'... אני רוצה שתדע שאני גאה בגבר שגדלת להיות. כמה שהיית יפה ומשגע מבחוץ, זה כלום לעומת הפנים. הטוב לב שלך, הרגישות, הביישנות, הנתינה, החברות. אין אחד שלא התאהב בך. גם עם הקשיים שחווית בחיים – מילדות כילד מאומץ, כשאבא נפטר, בצבא. אף פעם לא ויתרת. תמיד הרמת ראש ועמדת בכל אתגר... כואב לי בעצמות שלא תזכה להגשים את החלומות שחלמת ושחלמתי בשבילך. כואב לי שהברק כן מכה פעמיים... אח שלי, מלאך שלי, תנוח בגן עדן. שב ליד אבא ושילחו לנו כוחות, כי אני לא יודעת איך מתקדמים מפה".

אורלי דודתו, ספדה: "היית נעים הליכות, ביישן, צנוע, נחבא אל הכלים, שמח בחייך, ונהנית מדברים פשוטים... גבר אחראי ורגיש, מלא אהבה וחום. אוהב את החיים!... לספר עליך בלשון עבר לא נתפס בעיניי. לא מובן איך אפשר לקבור ילד? איך אפשר לטמון אותך ברגבי החול? איך דמך לא זועק מהאדמה? איך עולם חוזר לקדמותו? מי יצעק ויאמר 'הוא איננו ולא יחזור עוד לעולם'. אין עוד אור!"

ספד חברו עופר: "לְךָ, אורזיו, היה צבע יחיד ומיוחד, אח. צבע מעורבב בכל טוב. מעורבב בכמויות של טוב אפילו עם קצת תמימות. מעורבב עם השיגעון ששמור רק לך... מעורבב עם יופי חיצוני של דוגמן על, מעורבב ברעות שהייתה ערך עליון אצלך, מעורבב באופטימיות מדהימה שהלוואי והיה אפשר לחלק ממנה לכולם... אקח אותך איתי ביחד לכל הפסטיבלים הגדולים בעולם, ואקפוץ איתך ליד הרמקול השמאלי, עד שיתעייפו לשנינו הרגליים, ונשמע את הצלילים שאנחנו אוהבים. אני אוהב אותך, אני מתגעגע אליך, ואין לך מושג כמה אני כואב עליך".