אביעד הלוי ז''ל

קורות חיים

אביעד, בנם של הדסה (דסי) ויהודה, נולד ביום ב' בתמוז תשנ"ה (30.06.1995) ברחובות. אח לנדב, איתמר, יהונתן, נועה ועידו.

כשהיה בן שש אימו, דסי, נישאה בשנית, והמשפחה עברה לגור במושב גן הדרום. חיי המושב התאימו לאביעד "כמו כפפה ליד", סיפרה אימו. אביעד גדל והתבגר לצד חברי ילדות שאהבו את הטבע, אהבו לטייל ולחגוג בכל הזדמנות.

בגיל שמונה הכיר לראשונה את קבוצת הכדורגל "מכבי חיפה" ומאז הפך לאוהד מושבע. כשבגר השתתף עם חבריו בפעילויות של הקבוצה ובתרבות - "רק ביחד".

אביעד למד בבית הספר היסודי "גדרות" שבמושב עשרת ולאחר מכן עבר לתיכון האזורי "ברנר" שבגבעת ברנר. למרות שהיה ילד מבריק הלימודים היו ממנו והלאה, אך כשהגיע הרגע להוכיח את עצמו – עשה זאת בגדול, וסיים תיכון בהצלחה.

כשהתגייס לצבא שובץ לחטיבת "גבעתי" ושירת כלוחם בגדוד "שקד". לאחר תקופה מסוימת קיבל תפקיד בפלוגת חיל הקשר בחטיבה, וסיים את השירות באגף התקשוב של זרוע היבשה.

עם שחרורו יצא לטיול הגדול בהודו עם צורי סעידי, בן המושב שהיה חברו הטוב מאז ילדותם.

כשחזר מהודו נרשם ללימודי כלכלה ושוק ההון ב"מכללה למנהל" וסיים תואר ראשון בהצלחה רבה. "הוא חלם להיות ממציא ופורץ דרך בתחום, ועשה בית ספר לבית הספר", אמרה אימו בחיוך.

אביעד עבד ב"פרוקסימה - בית השקעות" והיה מאושר לעבוד בתחום ההשקעות ושוק ההון. לצד החלומות הגדולים חלם לחיות חיים שלווים ופשוטים במושב, עטוף במשפחה ובחברים. בזמנו הפנוי ניגן בגיטרה, באורגן ובמפוחית, ובכל מפגש עם החברים או המשפחה הפגין את כשרונו המוזיקלי.

אביעד אהב מוזיקה טובה, אהב לנסוע על האופנוע שלו, לטייל בעולם ולצאת לבילויים עם החברים.

ביום שישי בלילה, ערב שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 6 באוקטובר 2023, נסעו אביעד ושני חבריו הטובים, צורי ועמרי, לפסטיבל המוזיקה "סופרנובה" שהתקיים בסמוך לקיבוץ רעים. כשהגיעו לשם לפנות בוקר הם רקדו ונהנו עם כ-3,000 חוגגים.

לאחר שעות ספורות, ביום שבת, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים מגדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב.

בבוקר זה החלה מלחמה.

במהלך מטח הטילים המוזיקה נפסקה וזמן קצר לאחר מכן החל ירי על המשתתפים. השלושה ניסו לברוח מהמקום עם רכבם, אך התקשו בשל פקק התנועה שהיה ביציאה. מחבלים הגיעו אליהם וירו לעברם ואביעד ועמרי נפצעו. הם המשיכו במאמציהם לברוח, שלחו למשפחה את המיקום שלהם, המתינו וקיוו שמישהו יגיע לחלץ אותם. הם הצליחו להחזיק מעמד כחמש שעות, ובמשך כל אותו הזמן היו בקשר טלפוני עם הבית. ואז לפתע נותק הקשר עימם. בשעות הצהריים הצליח חבר של המשפחה להגיע למיקום האחרון ששלחו, אך היה זה מאוחר מדי. הוא מצא את שלושתם ליד רכבם, ללא רוח חיים.

המחבלים רצחו באותו בוקר למעלה מ-380 מבאי המסיבה.

אביעד הלוי נרצח על ידי מחבלים בפסטיבל "נובה" באזור רעים בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והוא בן עשרים ושמונה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בגדרות ונטמן לצד חבריו, צורי סעידי ועמרי רם. הותיר אחריו הורים, ארבעה אחים ואחות.

על מצבתו נחרטו המילים: "נאהב ונזכור לעולמי עד, את דמותך וחיוכך היפה, נזכור ונלך בדרכך. דרך של אהבה, שמחה וחברות, נישא אותך בליבנו ונשמתנו לנצח."

על קברו הניחו אוהביו חלוקי נחל, שעל כל אחד מהם נכתב משהו לזכרו.

אימו דסי כתבה ביום הזיכרון, מאי 2024: " אביעד שלי... לא רוצה לקבל ולהתרגל ולא רוצה שהדמעות ייגמרו, מה שכן הייתי רוצה, זה שזה יפסיק לכאוב כל כך. ברור שזה לא עובד ככה. זו עסקת חבילה. כאב ודמעות... ממי שלי, מדברת איתך הרבה. מסתבר שאין סוף לדברים שיש לי לומר לך, או שבעצם אלה אותם הדברים שרוצה לומר לך עד אינסוף. אין פה למטה זמני יצירת קשר עם הלמעלה, אבל מאמינה שבין לבין מה שאתה עושה שם, אתה שומע אותי. אני אוהבת אותך אביעד שלי. אוהב אותך לנצח. אתגעגע לנצח...

מקווה שאתה במקום שמבינים בו הכול, מקום שכל התעלומות נפתרות, מקום שנגמרות השאלות, מקום שאין בו את המושג 'לא נודע'. מקווה שעם כל השוני בין העולמות, יש דבר אחד שהוא זהה ונשאר לנצח - היכולת להרגיש אהבה וגעגוע של אמא, היכולת לראות ולהרגיש אותי. תזכור שכל סימן קטן ממך נותן לי כוח לעמוד בזה, אל תתעייף, אל תגיד 'זה מספיק', שלח לי סימנים, עד שניפגש."

עוד כתבה: "לו רק יכולתי/ עוד פעם אחת/ להעביר את אצבעותיי בשערך/ לגלגל לשנינו פרוסת גבינה צהובה/ לחבק אותך/ לנשק אותך/ לומר לך כמה אני אוהבת אותך/ לרקוד איתך/ לבקש שתנגן לי שוב ושוב את אותו השיר/ לצחוק על מעיל הרובוטריק שלך/ לחתוך לך גמבה/ לייעץ לך בענייני החיים/ ללמוד דרכך על החיים של היום/ להקשיב לחלומותיך ושאיפותיך/ לומר לך שתיסע בזהירות עם האופנוע/ לשבת איתך לקפה וסיגריה/ להגיד לך שאתה החיים שלי/ לכסות אותך כשאתה נרדם על הספה/ להגיד לך לא לאחר לארוחת שישי/ לו רק יכולתי/ הייתי נותנת את חיי/ לו רק יכולתי לתת את חיי במקומך.

מתגעגעת אליך אביעד שלי. אימא."

אמבר, חברה, כתבה: "היי אח שלי... תחזור כבר אני מתגעגעת ותעשה טובה תעיר גם את צורי ועמרי... אתה וצורי הבהרתם לי מההתחלה, זאת אני שמצטרפת לזוגיות שלכם, ולא אחרת. מזלי שקיבלתי את הצלע השלישית הכי מצחיקה שאפשר לבקש, ושכל ישיבה איתך הייתה הרפתקה בפני עצמה. עם השנים התבגרת... הורדת את הזקן, קיצרת את השיער, עלית על אופנוע ונהיית כלכליסט, תראו אותך. גבר חתיך עם טעם יותר מדי טוב ביין ובסטייל אירופאי. איש השיחה הכי חריף שאני מכירה, רציני כזה, אחד שיודע. אבל מה שאני באמת אוהבת בך זה היכולת המופלאה שלך להיות גם וגם: בבוקר עם הפאסון של הזאב מוול סטריט, משחק במספרים, ובערב - ההוא שלא נרגע גם כשכולם כבר נרדמים, רק רוצה להמשיך לעוף על החיים האלה ברחבה.

כל כך אהבתי להיות חברה שלך אביעד... תודה עליך אח שלי. תודה שלימדת אותי שהגענו לחיים האלה לסיבוב אחד וכדאי מאוד שניהנה כמה שאנחנו יכולים מהסיבוב הזה. תודה שלימדת אותי שחברות נמדדת במעשים, ונתת לי להרגיש שלא משנה מתי אתקשר אתה תהיה שם בשבילי... ומעכשיו כל פעם שנרקוד ונגרום לאנשים לחייך נרגיש שזה אתה בעצם פועל מתוכנו. אני אוהבת אותך כל כך הרבה... תעשה טובה תבוא לבקר אותי מדי פעם בחלומות, אני חייבת עוד איזה ערב איתך."