יהודה בכר ז''ל

קורות חיים

יהודה בכר, בנם של אורית ויצחק, נולד בירושלים בערב פסח י"ד בניסן תשנ"ט (31.03.1999).

הוא היה ילדם החמישי של הוריו, ואח לאוריה, נעמה, אביגיל, שלמה, מיכל וידידיה.

בילדותו גדל יהודה בביתר עילית והתחנך בחינוך חרדי. כבר מילדותו בלט בהיותו מלא אהבה לסובבים אותו, שמחת חיים ומרץ.

בגיל ההתבגרות למד במשך זמן מה בכמה ישיבות, אך טבעו הפעלתני ופורץ הגבולות הקשה עליו להתמיד

בהן. בתמיכת הוריו החליט, בגיל שש-עשרה, לצאת לעבוד. עם זאת, הוא המשיך להתפלל וללמוד תורה, והיה בעל אמונה עמוקה.

לאחר שעבד במשך מספר שנים בכמה עבודות, ובהן גם במשרד הפנים, הגשים את שאיפתו להיות עצמאי, ובגיל עשרים ושלוש פתח עסק להתקנת מצלמות אבטחה.

יהודה היה אדם בעל לב פתוח לרווחה, חיוך כובש ורגישות גדולה לזולת, והיה קל מאוד להתחבר אליו. על חבריו נמנו בני אדם מכל גוני הקשת. סיפרו אוהביו: "הוא היה חבר של כולם, מאוד אהב להיפגש עם חברים. מסיבות הטבע ביטאו את החיבור שלו למפגש עם אנשים, אהבה, חום וקשר, וגם להתחברות לרובד הרוחני. היו בו גם שמחת חיים ועוצמות".

"אריה של אור", קרא לו אחד מחבריו. הייתה לו אהבת ישראל חזקה ועוצמתית מאוד. היה אכפת לו ממי שעמד מולו. הוא נתן את הלב בכל כך הרבה סיטואציות. הוא שם לב למצוקת הזולת, וניגש לעזור ולעודד. היה גם מי שסיפר שבתקופה קשה ביותר שעבר, יהודה הציל אותו מלשלוח יד בנפשו.

הרבה אנשים טוענים שהם היו החברים הכי טובים שלו. הגישה שלו הייתה לרוב חסרת שיפוטיות.

בחמש השנים האחרונות היה לו חבר טוב שהיה אברך, והם היו עושים יחד "חברותא" על גמרא. ומצד שני, היה לו חבר טוב עם עגילים, קעקועים וצמות... הוא תמיד רצה שכולם יאהבו זה את זה, ולכן איחד את כולם. אהב לחבק, בחום ובכוח, ואז היה מתנצל במבוכה, ואומר: "מה אני אעשה? אני אוהב אותך".

החיבור של יהודה לרוחניות היה חזק מאוד, והוא היה בעל אמונה עמוקה. הוא הרבה להודות על כל שנקרה בדרכו. סיפרה משפחתו: "כשמו, 'יהודה', הייתה בו הודיה רבה גם במצבים קשים. לפעמים הוא היה אומר אפילו עשר פעמים ביום 'מזמור לתודה'. איזו הכרת תודה הייתה לו... התאמן על ראיית הטוב בכל מצב... כשהוא היה מתפלל, או מתפעל ממשהו (אפילו יום יומי), התפעלותו עלתה על גדותיה, והיה צועק 'תודה רבה לך אבא!!!' או 'תודה על השפע!!!'. לפעמים היינו מנסים להשתיק אותו, הוא היה מעט נבוך, אבל זה עזר רק לכמה שניות... היה קשה לעצור אותו. היה מלא באנרגיות טובות, אש בעיניים, סוחף, שמח, מלא באור, גם מה'אין' היה מוצא את ה'יש'".

יהודה ידע קשיים ודרכו כלל לא הייתה "חלקה", אך הוא התאמן על שמירה ועל ראייה חיובית גם בעיצומו של הקושי, וכמו שאמר מעומק ליבו, באחד הסרטונים שפורסמו אחרי לכתו: "אני מאמין ואני יודע, שגם במציאות הקשה ביותר... יש משהו טוב להוציא מאותו המצב".

אוהביו הוסיפו: "הוא היה אדם יוצא דופן, מלא רגישות לבני אדם, אופטימיות כובשת ואמונה בלתי מעורערת, והכניס שמחה לחייהם של הסובבים אותו. שמחת החיים שלו הייתה מדבקת. לרוב היה נוכח כל כולו ברגע, אך גם בעל חלומות גדולים לעתיד. חלומותיו ושאיפותיו לעתיד היו מקור השראה לכל מי שהכיר אותו. הוא ראה בעיני רוחו עתיד מלא באפשרויות, והיווה השראה לאחרים לחלום בגדול ולרדוף אחר מטרות בנחישות בלתי מעורערת. ההתלהבות המדבקת שלו ויכולתו למצוא שמחה אפילו ברגעים הפשוטים ביותר הותירו רושם מתמשך על בני המזל שהכירו אותו".

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס מרצועת עזה במתקפת פתע על ישראל ומחבלים פשטו על יישובי הדרום ועל כל העוברים באזור. בבוקר זה החלה מלחמה.

כמה שעות לפני כן, הגיע יהודה לפסטיבל "נובה", שהתקיים סמוך לקיבוץ רעים הצמוד לעזה. עם תחילת ירי הטילים, הוא הספיק להציל בחורה יחפה שהייתה בפאניקה. הוא הרגיע אותה, כיסה אותה במעיל שלו, וכאשר ביקשה לברוח מן השטח ללא נעליים לרגליה התעקש למצוא את נעליה, וכך היא הצליחה לברוח ולבסוף ניצלה. בערך בשעה שמונה נכנסו לרכב יהודה, חברו יצחק לוי ועימם נוסעת נוספת. במהלך נסיעתם נורו על ידי מחבלים. יהודה נפגע בחזה ומת במקום. חברו יצחק, שישב לידו, נפצע ומת מפצעיו, רק הנוסעת שישבה במושב האחורי ניצלה.

סיפרה אחותו נעמה: "עד לצאת השבת לא ידענו כלום, כי אנחנו שומרים שבת. כשפתחתי את הטלפון במוצ"ש ראיתי הרבה הודעות... חבר שלו סיפר לי שיהודה היה במסיבה בדרום, שהיה פיגוע גדול ושהוא לא עונה... התחלנו לחפש אותו... כל יום הייתה תקווה שנגנזה... שבוע שהיה כמו פינג-פונג, מטלטל את הנפש. ההיתכנות שאולי הוא פצוע היכן שהוא עשתה לנו חוסר מנוחה פנימי, כי אם הוא שוכב בשיחים פצוע, כואב לו והוא זקוק לעזרה, אין סיכוי שנלך לישון ולא נחפש אותו. אבא שלי ירד לאזור של המסיבה לכמה ימים ברצף ופשוט חיפש אותו. עבר משיח לשיח וצעק 'יהודה, יהודה'. עצוב לחשוב על זה".

בתום חיפוש של חמישה ימים קיבלה משפחתו את הבשורה המרה שגופתו נמצאה.

המחבלים רצחו כ-380 איש באזור הפסטיבל, וחטפו לרצועת עזה כמה עשרות מבלים.

יהודה בכר נרצח בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023) בפסטיבל "נובה", שהתקיים בשדות קיבוץ רעים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים, והוא בן 24. הותיר אחריו הורים, שלושה אחים ושלוש אחיות.

מספר ימים לפני שנרצח צילם יהודה את עצמו ברכבו כשהוא שר בדבקות ומתיקות דשלא מהעולם הזה את ברכת "אלוהי הנשמה", במנגינה של להקת "עלמא". מילות השיר הן מתוך אחת מברכות השחר הנאמרות בכל יום לפני תפילת שחרית. הדבר נעשה לפי בקשת חברו, שהיה במצב רוח מעט ירוד וביקש מיהודה עידוד. יהודה, כהרגלו, עשה דברים "בגדול". הוא לא הסתפק בשליחת הודעה, אלא הסריט את עצמו שר את השיר הזה ושלח לחברו. הוא לא ידע שהקהל שלו ימנה יותר ממיליון פלוס צפיות לאחר כחודשיים. השיר ניתן לצפייה ביוטיוב, ולאחר מכן עובד מחדש ומשתתפים בביצועו שני אחיו של יהודה.

מילות הברכה גם נכתבו על מצבתו: "אלוהי נשמה שנתת בי טהורה. אתה בראתה, אתה יצרתה, ואתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך, ה' אלוהי ואלוהי אבותיי, ריבון כל המעשים, אדון כל הנשמות".

ספדה אחותו מיכל: "דווקא בגלל שהוא היה כל כך נוכח בחיים, גם כשהוא לא בחיים הוא מאוד נוכח, וזה ממלא לי את הלב. הוא השאיר חותם עמוק ונצחי. אני מרגישה אותו ברובד הרוחני, את הרוח שלו, ההוויה שלו. הוא לא כאן בפיזי, וזה כואב מאוד... אך הוא איתנו באופן רוחני, וזה מחזק את כולנו".

ספדה מכרה: "יהודה הצדיק, איש של שירה והודיה, יפה תואר וטוהר. מאז ששמעתי אותך שר באוטו 'אלוהי נשמה' אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליך. כל פעם שאני נכנסת לדף שלך לשמוע את הפוסטים ושירתך, ליבי נחמץ מכאב. כמה חבל עליך, יהודה היקר, שאיבדנו אדם שמח, ערכי ומלא אמונה. תודה לבורא עולם על מי שהיית ביקום הזה במשך עשרים וארבע שנים. הפצת רק טוב, אמונה ושמחה, ובמותך ציווית לנו את החיים".

ברשת ניתן לצפות בסרטונים שבהם מספרים על יהודה אחיו, אחיותיו וחבריו:

ערוץ יוטיוב, חיזוקים מיהודה בכר, האור של יהודה בערוץ אחד:

https://youtube.com/@Memories_Yudah?si=vU0W6uVn5r6wxfmS

האחים בכר ואבישי, אלוקי נשמה:

https://youtu.be/Jtcd2eEisaE?si=Y-9BiQ_tfzlKbSmf

מילים שכתבה למשפחה מישהי, זמן מה אחרי שמחת תורה, תזכורת להשפעתו של יהודה:

"יהודה בכר. השם שעושה לי צמרמורות ודמעות בעיניים.

משמחת תורה לא הצלחתי לחייך. מהרגע ששמעתי על הטבח הנורא הפה שלי נאטם הלב שלי נחסם. לא הצלחתי להתפלל ולדבר עם אבא שבשמים. הרגשתי פחד גדול בלב שכל רגע מחבל עומד להיכנס לי מבעד לדלת.

לא רציתי לקום בבוקר, לעוד יום של פחד ממה יקרה עוד שנייה. לא רציתי לחוות את הכאב הגדול בלב. לא רציתי לקום לעוד תמונות של נרצחים.

אומנם לא הכרתי אף אחד שנקטף, אבל עם כל שם שנוסף לרשימה הלב שלי נשרף. הרגשתי שאין לי טעם, אין לי חיות ורצון לכלום.

עד הרגע שראיתי את התמונה של יהודה בכר. ראיתי את הפנים עם החיוך והלב שלי הודלק.

כתבתי יהודה בכר בגוגל ונכנסתי לווידאו של אלוקי נשמה. ובאותו רגע הרגשתי איך הלב שלי חוזר לפעום, הרגשתי איך הגוף שלי פשוט נרגע. והצלחתי פעם ראשונה לחייך.

צפיתי בסרטונים הנוספים של יהודה, שמדבר על חשיבות התודה וההודיה. בכל מילה ומילה שלו הרגשתי שהחיוך שלי מתרחב והפחד נהיה קטן יותר.

ומאותו הרגע החלטתי לומר כל יום תודה. כמו שהיה אומר יהודה, כל יום מזמור לתודה.

תליתי תמונה מחייכת של יהודה על החלון שלי, כל בוקר כשאני פותחת את החלון ונזכרת בהבטחה, אני נושמת עמוק ופותחת את היום בהודיה.

כל יום זה ממש מלחמה, מלחמה בתוכי. המלחמה על השמחה. מלחמה יותר קשה מהמלחמה על הארץ. אבל יהודה הוא המתנה של השם בשבילי. יהודה הוא הניצוץ שהבעיר לי את הלב, באש אמיתית של תקווה.

ותכלס, לא משנה מה יהיה ואיך יהיה, החיים שלנו הם זמניים ומה שנשאר לנו לעשות, זה לשמוח, לחייך וכמה שיותר מהחיים להנות

ולא לשכוח להודות!! 'הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה'. יש 'שפע גדוללל!!!' בעולם, וההודיה היא הדרך להרגיש אותו.

המלחמה עוד לא נגמרה, אבל יש לי תקווה, יש לי אוויר לנשימה. וכשאני נופלת לשנאה עצמית, עצבות וייאוש ,יש לי מדורת יהודה קטנה בלב שמאפסת אותי.

אז תודה לך השם יתברך על זה שהכרת לי את יהודה, ותודה לך יהודה על העולם החדש שהכרת לי".