שני אמין ז''ל

קורות חיים

שני, בתם של מירב וניר, נולדה ביום י"ט בניסן תשס"ה (28.04.2005), אחות לעידן, שירה ותהל.

שני הייתה ילדה יפה ורגישה, בת ונכדה מסורה למשפחתה.

היא גדלה והתחנכה באשדוד. למדה בבית ספר יסודי בעיר ולאחר מכן עלתה לחטיבת הביניים ולתיכון "מקיף ט'". בתיכון בלטה מאוד בשל אופייה החברותי והנעים, ובשל חוכמתה והדעתנות שהפגינה. הייתה נערה הישגית והצליחה להגיע לכל מטרה ששאפה אליה, תמיד מוקפת בחברים רבים שאהבו והעריכו אותה.

בדצמבר 2022, בחג החנוכה, כשהייתה תלמידת י"ב, כתבה פתק ובו ביקשה שפע של בריאות למשפחתה ופרנסה טובה, וכן ביקשה לעצמה זוגיות ואהבה. הפתק שנשמר מתחת לחנוכייה התגלה לאחר שנה, בדצמבר 2023, לאחר מותה.

לאורך שנותיה בחטיבה ובתיכון ליווה אותה מקרוב עמי, סבה, מנכ"ל עיתון "השבוע" באשדוד. עמי היה דמות מאוד משמעותית עבורה. הוא זה שישב בקהל והריע לה בטקס סיום התיכון בקיץ 2023.

בזמנה הפנוי נהגה להאזין ללהקת "הביטלס", וקעקעה על גבה שורה מתוך שירם המפורסם:"here comes the sun" .

כעבור זמן הכירה את אדם אילייב, גם הוא תושב אשדוד, ובין השניים התפתחה אהבה גדולה וזוגיות יפה. בני הזוג נהנו לצאת לבלות יחד, לצאת לחופשות ובעיקר אהבו לצאת למסיבות.

שני התכוננה לגיוסה לצה"ל, עברה את המיונים ושובצה לחיל הים. היא חיכתה בציפייה ליום הגיוס. כן תכננה את עתידה, חלמה לפתוח לאחר הצבא עסק קטן בתחום הקוסמטיקה. היא שוחחה על כך רבות עם אימה, מירב, והתייעצה איתה לגבי העסק.

ביום שישי, ערב שמחת תורה, 6 באוקטובר 2023, נסעו שני, אדם בן זוגה וחבריהם לפסטיבל המוזיקה "סופרנובה", שהתקיים בסמוך לקיבוץ רעים. כשהגיעו לשם הצטרפו ל-3,000 החוגגים, רקדו ונהנו.

למוחרת, ביום שבת, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים מגדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים ועל הערים הסמוכות שדרות, גידיים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב.

בבוקר זה החלה מלחמה.

במהלך מטח הטילים שני ואדם יצרו קשר עם הוריהם והחליטו לצאת מייד מהמקום ולהגיע הביתה. הם קבעו עם חבר שנשאר במתחם הפסטיבל, להיפגש מאוחר יותר בבאר שבע. תוך פחות משעה הגיעו לבאר שבע, הרחק מהסכנה. כשהתברר שהחבר לא הגיע החליטו לנסוע הביתה לאשדוד. כשהגיעו לאזור שדרות התקשרה אימו של אדם ושני ענתה במקומו ודיווחה על חיילים שמתקרבים אליהם, אמרה שייתכן שהם מחבלים, ואז אדם נורה. מאז אותה שיחה נותק הקשר עם בני הזוג.

לאחר שלושה ימים שבהם הוגדרו נעדרים הגיעה הבשורה הקשה על רציחתו של אדם, ולאחר שבוע נוסף נמסרה למשפחתה של שני ההודעה על רציחתה.

המחבלים רצחו באותו בוקר למעלה מ-380 מבאי המסיבה, וחטפו עשרות לרצועת עזה.

שני אמין נרצחה על ידי מחבלים בפסטיבל "נובה" באזור רעים בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והיא בת שמונה-עשרה. הובאה למנוחות בבית העלמין באשדוד ונטמנה בסמוך לאדם אילייב, בן זוגה. הותירה אחריה הורים, אח ושתי אחיות.

על מצבתה כתבו אוהביה: "השושנה נובטת, האבן נשברת, והאהבה לעולם נשארת". והוסיפו: "הנפש היפה והעדינה, על אבן זו חקוק שמך, ועל ליבנו חרוט זכרך. תהיי מליצת יושר בעבורנו".

סבה, עמי כלפון כתב: "כמה היא חסרה לי. בכל יום שישי אני מדליק לה נרות. מתמיד לבוא ל'חלקת הנובה' בבית העלמין באשדוד, שם היא קבורה לצד אדם."

מורתה מהתיכון, לירז, ספדה: ״שני יקרה שלי, תלמידה אהובה שלי, המחזור הראשון שלי כמורה צעירה... שני, הבטחת לי שתזמיני אותי לחתונה שלך, במקום חופה אני נמצאת בבית העלמין, במקום שבע ברכות, אני שומעת שאומרים עלייך קדיש, לא נתפס. ב-7.10 עוד הספקתי לשלוח לך הודעה… שאפילו לא נפתחה, כמה תקווה הייתה לי. היית כל כך דומיננטית, כל כך נוכחת בכל מקום ודבר שעשית, תפסת את כל נפח החדר בכל מקום שנכנסת אליו, אנרגטית, חוגגת את החיים, אין תלמיד בשכבה שלא יודע מי את, אין מורה שלא זוכר אותך, היית סופת טורנדו, השארת שובל אחרייך, שובל של דעתנות, לוחמת צדק, לוחמת בכלל, לא מוותרת כשאת מסמנת מטרה, עמוד התווך של המשפחה לאחים שלך, היית בלתי נשכחת בחייך ולצערי גם במותך. הרי זו את, שני, את לא יכולה פשוט סתם למות מסיבה 'סתמית', בשיבה טובה. נרצחת בידי רוצחים אכזריים שקטפו אותך, ילדה שרק רצתה לבלות במסיבה עם החבר שלה... עברת גהינום ועכשיו את בגן עדן. תשמרי על כולנו מלמעלה. אוהבת אותך.״

חברתה, גאל, ספדה: ״אלוהים, כמה התפללתי, לא, לא, לא... לקום משיחת טלפון ולגלות שנרצחת, שני שלי, כמה התפללתי עלייך וקיוויתי לטוב. את המלאך הכי טהור בגן עדן, אני אוהבת אותך ותמיד אנציח אותך. לא שוכחת ולא סולחת, אני אוהבת אותך. יהי זכרך ברוך."

חברתה, עינת, כתבה: "שנינה, זה לא נתפס לי שמעכשיו כל שנה ביום הזה אני אזכיר אותך. אני מתגעגעת אלייך ברמה שזה כואב. תשמרי עלינו מלמעלה."

באפריל 2024, ביום שהייתה אמורה לחגוג 19, כתב לה סבה, עמי: ״שני נכדתי היקרה. היום היית צריכה לחגוג יום הולדת 19 שנים אבל המרצחים לקחו לי אותך ואת אדם, חברך היקר. ביום כזה היית מפיקה יום הולדת כפי שרק את יודעת לעשות, הכול היה אצלך בגדול... הגעגועים הולכים וגוברים מיום ליום. השארת לנו חלל ריק ועמוק. יום-יום קשה בלעדייך. ההורים שלך, האהבה שהיית מרעיפה עליי ועל סבתא, החיבוקים החזקים והכואבים. את חסרה, חיים שלי. אומרים שהזמן ירפא אבל זה לא נכון. רק נהיה קשה יותר ויותר.״

במנהל לשירותים חברתיים בעיריית אשדוד הקימו פרויקט להנצחת הנופלים והנרצחים בני העיר. הפרויקט נקרא: "טעם של געגוע", ובו חלקו עם הקהל הרחב מתכונים ומאכלים של מנות אהובות. באתר פורסם המתכון למנה האהובה על שני – הקוסקוס של סבתא.