סיגל איטח ז''ל

קורות חיים

סיגל איטח, בתם של אסתר וראובן, נולדה בבאר שבע בכ"ד בתשרי תשנ"ו, (18.10.1995).

בהמשך נולדו אחיה למחצה אופק, אלמוג ותאיר.

גדלה והתחנכה בכפר הילדים "נרדים" שבערד, ולאחר שסיימה לימודיה עשתה שנת שירות כמדריכת נוער בקומונה של החברה למתנ"סים במזכרת בתיה.

כשהייתה בת 19 נפטרה אימה מסרטן, והיא לקחה על עצמה את מלוא הטיפול בשלושת אחיה הקטנים. סיפר אחיה אופק: "היא הייתה לביאה של החיים. כשהתייתמנו מאמא שלנו, אני ושתי האחיות הקטנות שלי היינו לבד, וסיגל, בגיל 19, לקחה אותנו וגידלה אותנו. לבד לגמרי. בלי עזרה של אף אחד. אנחנו היינו הדבר הכי חשוב בחיים שלה... היא ויתרה על הנאות החיים ודאגה לנו. היא ליוותה אותנו ותמכה בנו ושמרה על התא המשפחתי".

סיפרה אחותה אלמוג: "היא אמנם אחותי, אבל היא התנהגה ממש כמו אמא ופסיכולוגית. החוזקה שלה החזיקה אותנו, וזה מה שגרם לנו להרגיש שלא חסר לנו כלום – באוכל, בכסף, בהכול. גם אם היו לה עשרה שקלים, היא הייתה נותנת לנו תשעה מהם, ומשאירה לעצמה שקל".

למרות הקושי והאחריות הכרוכים בגידול אחיה, סיגל מעולם לא התלוננה. היא הרבתה לצחוק, לשמוח ולשמח, ובעיקר אהבה להקשיב למוזיקה ולרקוד.

סיפרו אוהביה: "היא הייתה פיה. היו לה חיים קשים, ובכל זאת לא ראינו אותה בוכה, עצובה, מתוסכלת. היא הייתה אישה שמחה, תומכת, מחזקת, אחת שנותנת הרגשה טובה... היה לה הצחוק הכי יפה בעולם, והשימחה שלה הייתה מדבקת... היא מאוד אהבה מסיבות ומוזיקה, חיה את החיים".

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים - ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים – בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות, וזאת אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בטרם הצליחו כוחות הביטחון להשתלט על השטח.

בבוקר זה החלה מלחמה.

זמן לא רב לפני כן, סיימה סיגל משמרת בעבודתה במועדון "הפורום" בבאר שבע, ונסעה עם חברתה לפסטיבל "נובה" שבשדות קיבוץ רעים. כשהן הגיעו למסיבה, החלה מתקפת טילים, ומכריה של סיגל הציעו לה להיכנס לרכבם במנוסתם מהשטח, אך היא ויתרה כי חיפשה את חברתה, וכשמצאה אותה, נכנסו השתיים למיגונית בכניסה לקיבוץ רעים. מספר דקות לאחר מכן, השליכו המחבלים רימונים לתוך המיגונית, וירו בכל מי שניסה לברוח.

בתום חיפוש של ארבעה ימים, קיבלה משפחתה את הבשורה המרה שגופתה נמצאה.

המחבלים רצחו כ-380 איש באזור הפסטיבל, וחטפו לרצועת עזה כמה עשרות מבלים.

סיגל איטח נרצחה בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023) בפסטיבל "נובה" שהתקיים בשדות קיבוץ רעים. הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין החדש בבאר שבע, שם נטמנה סמוך לאימה, והיא בת 27. הותירה אב, אח ושתי אחיות.

על מצבתה נכתב "תמיד תישארי בליבנו, את חסרה בגוף, אך בנפשותינו לעד. תודה על כל מה שהענקת. נוחי בשלווה". כמו כן, ציטטו אוהביה משפט שסיגל אהבה במיוחד: "תהיה המגדלור בשביל אלה שאיבדו את האור, והעוגן לאלה שזקוקים לו", והוסיפו: “DON’T STOP THE MUSIC”.

ספד אחיה אופק: "סיגל רצתה שאנחנו נגדל ונצמח ושנצליח, כי היא מבחינתה ויתרה על החיים שלה בשבילנו. לא היה אבא בתמונה, לא היה כלום. אנחנו זה הדבר שהכי היה חשוב לה בחיים. עכשיו אני צריך לקחת את המושכות אליי, אני יודע את זה, אבל היא הייתה כל כך גיבורה וחזקה שהיא עשתה את זה כבר בגיל 19. כמות הכוח שהיה לה, זה לא הגיוני. זו מישהי שלא היה מגיע לה ללכת. היא עשתה כל כך הרבה טוב בעולם הזה. היא שימחה כל כך הרבה אנשים בחיים שלה... הגעגוע אליה לא עוצר. אני הולך לישון אתו בלילה, וקם אתו בבוקר. כאב שלא יחלוף בחיים".

ספדה חברתה שני: "הו יפה שלי, תנוחי אחות שלי... אהובה שלי אני מקווה שלא כאב לך, ששמרת על קור רוח ואופטימיות עד הרגע האחרון, שגילית עוצמות עד הרגע האחרון... משהו בי מת יחד איתך, משהו בי פחד יחד איתך. כל שנייה שעוברת כואבת לי בגוף, מסרבת להאמין שלא תהיי פה יותר, איך אוכל לחיות בלעדייך? איך ממשיכים מכאן?... תודה לך שלימדת אותי איפוק, פרופורציה ואופטימיות. תודה שהכלת את האדם שאני, תודה שגרמת לי לחייך, גם כשלא היה לי על מה, תודה על החוויות שלנו, שזכינו לטייל, לרקוד בכל רחבה אפשרית. תודה על כוס היין בלילה, על ארוחת הבוקר. תודה על הטיול ב'פארק הסופרים'. תודה שהיית לי העוגן...

לפעמים הייתי מסתכלת עלייך מהצד, מתפעלת מהיופי שלך, מהרוך, העדינות והענווה. כמה את מוכשרת, היית מגנט של אנשים. כולם רצו אותך בחייהם. הרבה אנשים באו לחלוק כבוד אחרון. נגעת בכל כך הרבה לבבות... את מגדלור השמש, את הקשת כשיש ענן... לא ביקשת אף פעם כלום, רק לרקוד, לשמוח ולשמח... אני רוצה שכולם יידעו שכמוך יש רק אחת, שהיית תמיד למען. שלמרות שהחיים אתגרו אותך פעם אחר פעם, לא הראית לעולם חולשה. תודה שזכיתי בך".

ספדה לוס חברתה: "פיה קסומה שלי, כמה את חסרה, כמה טוב הפצת. לא הספקתי ללמוד ממך דברים שרציתי אבל הספקתי להגיד לך כמה את חשובה לי וכמה אני אוהבת אותך. הייתי צריכה להתעקש שתישארי איתי. אוהבת ואוהב לנצח מלכה שלי. לא הייתה, אין, ולא תהייה שנייה לך".

ביום הולדתה ה-28, שחל מספר ימים לאחר הירצחה, התאספו אוהביה של סיגל ב"פארק הסופרים" בבאר שבע, פרשו על הדשא שמיכה, הפריחו בלונים, אכלו עוגה, ושתו יין לכבודה ולזכרה. סיפרה חברתה לוס: "לפארק הזה סיגל אהבה לבוא עם ליאו הכלב שלה, לנוח ולהירגע. זה המקום שהיא אהבה להיות בו, וזה היה טבעי שבו נציין את יום ההולדת שלה. קמנו מהשבעה, ואחר כך ציינו את יום ההולדת".