קורות חיים
גילי, בתם הצעירה של אורנה ואלדד, אחות לעדי, נולדה ביישוב הקהילתי לפיד בחבל מודיעין ב-29.09.1999, ד' חול המועד סוכות תש"ס.
גדלה ביישוב לפיד והתחנכה במערכת החינוך האנתרופוסופית באזור מגוריה, שהוריה היו שותפים בהקמתה: גן הילדים "גנאחר" ובית חינוך "אלומות". המשיכה את לימודיה התיכוניים בבית הספר הדמוקרטי במודיעין.
גילי הייתה ילדה פעלתנית, סקרנית, שאהבה לשאול שאלות וניחנה בזיכרון נדיר. בגיל שלוש דקלמה את כל הסיפורים שסיפרה הגננת, ובבית הספר היסודי דקלמה טקסטים של מחזות מורכבים כולל של שייקספיר. נהנתה מטיולים משפחתיים בארץ ובחו"ל, מסיורים רגליים בוואדיות ובהרים ומטיולי אופניים. "ילדה של אושר וצחוק, שמחת החיים בהתגלמותה", אמרו עליה הוריה.
בתנועת "הצופים" החלה כחניכה והמשיכה כמדריכה וכרכזת ההדרכה של שבט הצופים ביישובה. הפעולות שהעבירה והאישיות הקורנת שלה נחקקו בזיכרונם של חניכיה. "היא הייתה אהובה ברמות מטורפות", כתב אחד מהם. "אין חניך שהיא לא התחברה איתו, אין אחד שלא הרגיש איתה הכי בנוח. זה לא מובן מאליו שמדריכה מכיתה ח׳ נשארת איתך בלב עד לשלבים המאוחרים של החיים".
בתיכון קיבלה מראש העיר תעודת הצטיינות על התנדבותה למען הכלל. עם סיום לימודיה התיכוניים התנדבה לשנת שירות במסגרת גרעין "עתיד" של תנועת "הצופים", במהלכה חנכה ילד עם קשיי השתלבות וליוותה אותו בבית הספר בעיר בת ים. כתבה לה אימו: "לא היית רק שינשינית (מתנדבת לשנת שירות), היית מורת דרך, ורק בזכותך הבן שלי הצליח להאמין בעצמו. את חיזקת, הענקת, טיפחת. את היית אור שכל כך היינו צריכים בחיינו".
בסופה של שנת השירות יצאה גילי להדריך במחנות קיץ של "הצופים" בארצות הברית.
עם סיום ההתנדבות התגייסה לצה"ל ושירתה כמדריכת תותחנים במחנה "שבטה" בנגב. ביום העצמאות ה-73 (2021) הוכרזה כחיילת מצטיינת.
אחרי שחרורה משירות סדיר יצאה לטיול גדול בדרום אמריקה, שנמשך כשנה.
מאז שובה לארץ, בסוף מאי 2023, הדריכה חיילים בודדים בתוכנית "צבר" לבני נוער יהודים שעלו לארץ לבדם לקראת גיוסם לצה"ל.
באישיותה ובבחירותיה של גילי היה שילוב כובש של ניגודים: היא חגגה את החיים בחיוך רחב, אהבה לבלות ולהצחיק, אך גם הייתה רצינית, שאפתנית, אחראית ושקדנית. ידעה להסתכל על הסובבים אותה ולזהות איך אפשר לעזור להם. תמיד מצאה את המילה הנכונה, את החיזוק והתמיכה שהם צריכים. האמינה שאפשר לומר הכול, גם ביקורת נוקבת, אלא שחשובה הדרך שבה הדברים נאמרים.
היו לה כמה מעגלי חברים, שהתקבצו סביבה במוסדות הלימוד, בשנת השירות, בצבא ובטיול בדרום אמריקה, והיא השכילה לחבר בין כולם. הייתה חברת אמת, זו שפנו אליה בעת צרה, זו שדרבנה ודחפה קדימה. חבריה הרבים של גילי סיפרו ש"היא לא הייתה קרן אור, היא הייתה השמש".
גילי ידעה להיות נחושה ודעתנית, ליזום ולרתום אחרים ליוזמותיה. התייחסה לכולם ללא שיפוטיות, מתוך יכולת הכלה מופלאה, הקשבה וסבלנות. בלטה כמנהיגה כריזמטית, שהחום והאהבה שהפיצה, והאנרגיה הבלתי נדלית שלה, מגנטו אליה אנשים. כולם סמכו עליה, העריכו את יכולותיה, וחשבו שתוכל לעשות כל מה שתרצה, ותמיד למען הכלל.
בסוף חג סוכות תשפ"ד גילי נסעה לפסטיבל המוזיקה "סופרנובה" ליד קיבוץ רעים בנגב בחברת ידידה, אברהם גלעד טיברג, שאותו הכירה בטיול הגדול. בפסטיבל פגשה חברות וחברים רבים, וכולם חגגו יחד בריקודים.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
האזעקות וירי הטילים נשמעו גם במתחם הפסטיבל. בשעה 06:48 שלחה גילי להוריה הודעת וואטסאפ: "יש צבע אדום. אל תדאגו". אחר כך דיווחה על חדירת מחבלים והספיקה להתקשר לחברה מהגרעין, להזהיר אותה, וכך להציל את חייה. גילי התלבטה איך להימלט מהאזור, אך בהוראת השוטרים שאבטחו את האתר חזרה עם אברהם למתחם הפסטיבל, ושניהם התחבאו בסמוך לכניסה, בתוך הבר הקטן. בשעה 09:15 התקבלה ממנה ההודעה האחרונה.
עוד באותו בוקר יצא אביה אלדד לשטח כדי לחפש אותה, אך חזר כלעומת שבא. גילי נחשבה לנעדרת עד יום שני, אז זוהתה גופתה, וביום שלישי קיבלו הוריה את הבשורה הנוראה מכול. כעבור ימים אחדים זוהתה גם גופתו של אברהם.
במתחם הפסטיבל נרצחו עוד כשלוש-מאות ושבעים מבלים, וכארבעים נחטפו לרצועת עזה.
גילי אדר נרצחה על ידי מחבלים בפסטיבל הטבע "סופרנובה" ליד קיבוץ רעים ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והיא בת עשרים וארבע. הובאה למנוחות בבית העלמין חדיד. הותירה הורים ואחות.
על מצבתה חקקו אוהביה את המילים: "ילדת שמש, ילדת אור, זרחת בלבבות, חיברת בין עולמות, לעולמי עד יופייך ימשיך לזהור".
אמר אביה: "עצוב כל כך על הפוטנציאל הענקי של ילדה מושלמת כמוה, שירד לטמיון. זו אבדה ענקית למשפחה, לחברה הישראלית ולאנושות".
ספדה מירב וייזר, מחנכת בבית חינוך "אלומות": "גילי, שאהבה את החיים, שחגגה אותם, שרקדה אותם, שהאמינה באדם, שהחזיקה בתקווה שיכול להיות כאן יותר טוב, הותירה רק את עקבות רגליה בחול החיים. היא כבר לא תוכל לשנות במו ידיה את העולם, אבל אנחנו יכולים לאמץ אל ליבנו אותה, את ליבה המיוחד, וללכת בדרכה, בנתיב שסללה. אם נדע, כמוה, לאהוב זה את זה, וגם את עצמנו, ולבטא את האמת שלנו בחיוך, ובו בזמן להיות קשובים לאחר; אם נצליח, כמוה, לראות את הצד הגבוה של בני האדם ולהאמין בהם, ונוכל להיות מקור לנחמה ושמחה עבור מי שנפגוש בדרך; אם נאמין בטוב ולא נאבד תקווה ונלך בנתיבים המשפרים את העולם ועושים בו טוב; אם נדע לחגוג את החיים ולשמוח בכל היש – גילי תוכל לזרוח דרכנו ולשנות את העולם בעזרתנו. מי ייתן ונהיה בני אדם – כמותה".
ב-25.11.2023 התאספה קהילת בית חינוך "אלומות" למופע שירת המונים לזכרה של גילי. "שרנו בשלושה קולות את השיר 'רק בגלל הרוח'", כתבו מארגני האירוע. "האולם התמלא באהבה, כראוי ללב הגדול של גילי".
במסגרת צוות חוסן יישובי (צח"י) הועלה לאוויר ביישוב לפיד, שבו גרה גילי, רחפן תרמי שקיבל את השם "גילי 1". צוות הרחפנים קיבל את השם "צוות גילי לרחפנים".
אנשי תוכנית "צבר", שבה עבדה, החליטו לשנות את שם התוכנית ל"תוכנית אדר", על שמה של גילי, שהותירה בהם חותם עמוק ובלתי נשכח. הם נטעו לזכרה עץ לימון כי "גילי ידעה להפוך לימונים ללימונדה".
בחודש דצמבר 2023 נפתחה בפתח תקווה מרפאת "אולימפיה", הגדולה מסוגה בארץ לטיפול בנפגעי טראומה. גילי אדר מונצחת במרפאה. תחת תמונתה נכתב: "מי ייתן ושמחת החיים של גילי , אהבתה לאנשים ויכולתה להעלות חיוך על פני כל מי שפגשו בה ילוו את פעילות המרפאה לטיפול בטראומה ומשבר".
גילי מונצחת באתר שכותרתו: "שמש אחת נקטפה, והארץ חשכה מלכת", וכתובתו: https://rememberoct7.lnet.co.il/#/Gili-Adar