רותם קלדרון ז''ל

קורות חיים

רותם, בת הזקונים של לאה-לאצ'ה לבית אלעזר, עולה מבולגריה, ומיכאל גודריץ', לימים גדיש, עולה מאנגליה, נולדה בט' בחשוון תשי"ז (14.10.1956) בקיבוץ בארי. אחות לאילן, שנפטר בגיל צעיר ולא זכתה להכירו, וליובל ורביב שהייתה קשורה אליהם מאוד ועמדה איתם בקשר קרוב ואוהב כל חייה.

כבר מילדוּת ידעה רותם איך להיות גם וגם: היא הייתה האחות הקטנה שלא היססה לקבל על עצמה את תפקיד הגדולה כשצריך, וגם ידעה למלא את הבית בצחוק משוחרר, כיפי, סוחף ומידבק. גדלה בקבוצת "גפן" בקיבוץ והתחנכה בבתי הספר שבמועצה האזורית אשכול. ילדה ספורטיבית, שחיינית. יצרה סביבה חבורה של תשע בנות, שכמה מהן נותרו חברותיה הקרובות לתמיד.

בשנת 1974 התגייסה לצה"ל, ואת שירותה הצבאי עשתה בשארם א-שייח', בתקופת השלטון הישראלי בסיני.

כשהשתחררה ושבה לבארי, פגשה את מי שיהיה לאבי ילדיה, משה "קלדי" קלדרון. על פי הגרסה במשק, כשהצעיר הכריזמטי הגיע לקיבוץ עם בני הגרעין מבת ים וראה את הקיבוצניקית היפהפייה בחולצת הפלנל המשובצת והשיער הארוך עד הישבן הוא אמר, "החולצה הזאת תהיה שלי" – וכך היה. רותם, שתמיד הלכה בבטחה אחרי ליבה, קשרה את חייה עם הבחור העירוני, השונה, המוכשר, המוביל.

רותם וקלדי נישאו והקימו את ביתם בבארי. ב-1981 נולד בנם הבכור אדם, ושנתיים וחצי אחריו הצטרף עומר. גם כאם צעירה לשני פעוטות הצליחה להתפתח בהכשרתה, ויצאה ללימודי חינוך גופני – מקצוע שירשה מאביה – בסמינר הקיבוצים שבתל אביב, ובמשך תקופה ארוכה חזרה לקיבוץ רק לסופי שבוע.

לאחר סיום לימודיה עבדה כמורה לחינוך גופני וכמחנכת בתיכון "מעלה הבשור", שם עבד גם קלדי. אהובה מאוד על תלמידיה, הקפידה לדבר איתם בגובה העיניים, ושימשה להם דמות הורית, חברה ומדריכה. "היא הייתה עובדת סוציאלית בנשמתה," סיפרה ורדה חברתה, "למרות שלא באה מהמקצוע. הייתה לה המומחיות לצעוד איתם ולהצעיד אותם קדימה." הקשר עם התלמידים נשמר גם לאחר שעזבה את ההוראה, והיא המשיכה ללוות אותם בבגרותם ונכחה בחתונות ובאירועים.

אחרי שני הבנים נולדה הבת מיקה. רותם טיפחה את משפחתה הקטנה, המלוכדת; משפחה עם אימא לביאה שדיברה על ילדיה בעיניים נוצצות ובאהבה אין קץ.

בשנת 2005 פקד את המשפחה אסון: קלדי נהרג בתאונת אופנוע, והוא בן ארבעים ותשע בלבד. חברי הקיבוץ עטפו את רותם באבלה העמוק, ואט-אט אגרה כוחות לחווט מחדש את חייה ולהגשים עוד חלום: לגור תקופה בעיר הגדולה תל אביב. כמו אחרונת הצעירות התל-אביביות שכרה דירה עם שותף, "חרשה" על מודעות הדרושים, מצאה משרה כפקידה במשרד עורכי דין, וכדי להתקרב לדופק הפועם של העיר ולאנשיה, עברה לעבוד בבית הקפה השכונתי ובחנות בגדים בנווה צדק.

כעבור שנתיים, כששבה לקיבוץ, הפכה למנהלת הגיל הרך, ולאחר מכן עבדה במזכירות הקיבוץ.

כשפרשה לגמלאות נשאבה לעשייה התנדבותית במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ואלימות בנגב, וכן ב"לא מפקירים פצועים בשטח" – עמותה וקהילה שיקומית טיפולית למתמודדים עם פוסט-טראומה צבאית בעוטף עזה. היו אלה שני מוקדי עשייה שהלמו את כוח-העל שלה: תקשורת בין-אישית. רותם הייתה קוסמת של הקשבה לזולת, וידעה לא רק להסתכל כי אם לראות, להיות שם באמת, ותמיד אמרה מה שהיא חושבת. "היא הייתה האדם הכי רגיש בעולם," סיפרו אוהביה, "ועם זאת שימשה סלע יציב." כנותה הכובשת עזרה לרבים לשתף אותה ולהיתמך בה. "אישה נדירה," כתבו חבריה לעמותה, "חיוכה היה אור גדול ותמיכתה – מעוררת השראה."

רותם הייתה סבתא מופלאה לאביב, גל ובר, ודמות אהובה גם עבור בני הזוג של ילדיה. מעולם לא נדחפה ולא התערבה בלי שהתבקשה, אבל כל מי שנזקק לה ידע בקלות איך למצוא אותה. וכשאדם ומיקה, אנשי קולנוע ויצירה, הביעו את רצונם לצלם סרט בקיבוץ, גייסה את כל חבריה למשימה של הפיכת הקיבוץ ללוקיישן מהסרטים, וביתה שימש המרכז השוקק של ההפקה.

רותם, צעירונת בת שישים פלוס, עם הלב הענק ששימש לה מצפן והורה לה את הדרך בבהירות, ידעה לצאת להרפתקאות שאחרים לא היו מעלים בדעתם; תקתקנית, יוזמת, פרויקטורית, מפיקת-על של טיולים מושלמים לפרלמנט של חברים; אישה של אנשים ומפגשים, שנהנתה גם ללכת לסרט לבד ולשבת לשיחה קטנה או לראות טלוויזיה בפיג'מה. "בכל פעם שחלפתי על פניה וראיתי שהיא מחייכת אליי," כתב חבר קיבוץ, "ידעתי שאני בדרך הנכונה."

בשלוש השנים האחרונות ידעה רותם אהבה חדשה ויפה עם ברוך, איש חצור. גם ילדיו התאהבו בה מייד, זיהו את העוצמות שלה, וגם הם קראו לה לביאה.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

באותה שבת הייתה רותם לבדה בבית. לרוב בילתה את סופי השבוע אצל ברוך, אבל הפעם, לכבוד חג המשק, החליטה להישאר. כשפרצו המחבלים לביתה, נאבקה במשך שעות לשמור על דלת הממ"ד סגורה, תוך שהיא מעדכנת בוואטסאפ, עד שנורתה בידה. מייד לאחר מכן שבקה סוללת הטלפון הנייד שלה. שעות רבות אחר כך, כשהגיעו המחלצים אל ביתה, רותם לא הייתה שם. ימים ארוכים נחשבה נעדרת, עד שנמצאה ללא רוח חיים.

רותם קלדרון נרצחה בקיבוץ בארי בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), שבוע לפני יום הולדתה השישים ושבעה. הובאה למנוחות בבית העלמין שבקיבוץ רביבים, בספטמבר 2024 הועברה למנוחות בבארי. הותירה אחריה שני בנים ובת, נכדים ואחים.

ספדה בתה מיקה: "אמא שלי האהובה. יש לי כל כך הרבה דברים לספר על אמא שלי המתוקה והמופלאה, ואני לא יודעת בכלל מאיפה להתחיל. איך לספר על חיים שלמים שלך, שנקטעו במעשה הזוועות שעבר קיבוץ בארי ויישובי הדרום ב-7 באוקטובר. שבוע לפני יום ההולדת שלך.

בהודעה האחרונה כתבתי לך שאני אוהבת אותך ושאין עלייך בעולם ואת הכי חזקה וטובה! כתבתי לך שבקרוב יבואו להציל אותך. אבל לא היה מי שיגיע להציל אתכם.

יותר מחצי חיים שלי - שזה רק אני ואת, רק אנחנו ואת! האישה והאמא הכי יפה, קולית, חופשיה ומעוררת השראה, שכל הזמן נלחמת להגשים את עצמך, שהלכת אחרי החלומות שלך וכל הזמן הקשבת ונגעת בכולם. אהבת את כולם! וכולם כל כך אהבו והעריצו אותך.

את שנלחמת בבלפור ובקפלן בשביל כולנו, כדי שלילדים ולנכדים שלך יהיו חיים טובים יותר. אנחנו נעלה מהתהום שנפלנו אליה, נעלה ממנה מחוזקים בשביל אמא, ובשביל כל מי שנלחם ופחד בשעות הקשות והארוכות לבד. אנחנו נמשיך להילחם לזכרך ולזכר כל החברים שלנו.

את גיבורה! בחייך ובמותך. תודה שהיית שם בשבילנו תמיד. בשביל החברים שלך, וגם בשביל החברים שלנו. תודה שהיית באמת הכי טובה, ושהספקתי להגיד לך את זה כל הזמן, ולספר לחברים שלי כמה את משהו מיוחד. תודה שהאמנת בנו ותמכת באמנות שלנו. תודה שלימדת אותי שלהיות חברה טובה זה ערך עליון, שלימדת אותי לעולם לא לאחר, שלימדת אותי לשתות ולחגוג ושתרבות זה הכי חשוב.

את יודעת שהשארת פה משפחה מאוחדת ואוהבת, ומבטיחה שתמיד נמשיך להיות כאלה. ובזכותך אנחנו גם יודעים לצחוק ברגעים קשים כאלה. אני אוהבת אותך והלב שלי שבור לרסיסים, אבל מבטיחה למצוא את הכוחות להמשיך.

וכשתפגשי את אבא תחבקי אותו חזק ותרימו כוסית לחיינו.

אוהבים אותך. אוהבת אותך. תמיד תמיד."

"אמנם את אינך," ספד לה אחיה רביב, "אחות אהובה, אבל בזיכרוני ובדמיוני, בתוך ההיעדר העצום, אַת ה'יש' שלי."

הספדה של סמדר, חברת ילדות: "אַת רותם הפרטית שתמיד איתי, בטוב וברע, בבריאות ובחולי, ובכל תהפוכות החיים. ... בינינו, בכלל לא מתאים לך למוּת, כל שכן ככה. את שכוּלך חיים וחיוּת, צחוק ושמחה, אהבה ונתינה, אופטימיות ועשייה. בתוך הלב תישארי בדיוק איפה שאת: קרובה קרובה ואהובה אהובה, כפי שהיית תמיד וכפי שתמשיכי להיות, לעולם."

כתבו אוהביה בקיבוץ: "רותם הייתה אישה שיכולה להאיר חושך בחיוך. היא הייתה האישה שהיית רוצה להכיר לכל העולם, אישה שלמבט הטוב שלה ולאוזן הטובה שלה היה כוח מחזק ומרפא. אחראית ומעשית, חופשייה ואמיצה. אישה שהעולם כל כך זקוק לה. יהי זכרה ברוך."