חנה סיטון ז''ל

קורות חיים

חנה, בתם של פנינה ושלמה וייסבלט, נולדה במושבה מגדיאל (כיום הוד השרון) ביום י"ז באלול תש"י (30.08.1950). ילדה בכורה במשפחה, אחות של דני ופסי.

הייתה לה ילדות מאושרת ומלאת אהבה בבית משפחתה הצנוע והנעים, עם החצר הגדולה, שבו הוריה – ניצולי שואה מפולין שנפגשו בישראל – הנהיגו אורח חיים מסורתי.

היא סיימה את לימודי התיכון בבית הספר למנהל ומזכירות "השרון" ברעננה ועד לגיוסה לצבא עבדה במשך שנתיים כפקידה בחברת הגז "פזגז".

בצבא שירתה חצי שנה בשל"ת בקיבוץ סאסא ובהמשך בחטיבת "גולני" והשתחררה בשנת 1970.

שנה לאחר מכן נישאה ליצחק סיטון, המכונה - זיזי. בהמשך נולדו ילדיהם: ליאור, טל, נועה ורן. חנה טיפלה בהם במסירות, הייתה עבורם משענת איתנה ובו זמנית העניקה להם חופש ועצמאות.

במקביל לגידול ילדיה וטיפוח הבית, היא עבדה כמזכירה בבית ספר ״עמל״ בהוד השרון, ובהמשך בבית ספר לחינוך מיוחד "הוד".

חנה הייתה הדבק המחבר והמאחד של המשפחה, וזה התבטא במיוחד כאשר בשנת 2001 החל בעלה יצחק לעבוד באפריקה. היא גרה איתו שם והייתה קבוע על הקו לארץ, השקיעה רבות בשמירה על לכידות משפחתם, שכבר נוספו אליה נכדים.

מצוידת בחיוכה האופייני ובאנרגיות נמרצות, חנה טרפה את החיים. מוקפת תמיד חברות רבות, ביניהן פסי אחותה, היא יצאה איתן למסעות בסין, ביפן, בהודו ובנפאל ועוד בהתלהבות שהזכירה את זו של משוחררים טריים מהצבא.

מצד אחד חנה הייתה אשת בית, "תולעת ספרים" ומומחית באפיית בראוניז, ומצד שני גם בילתה במוזיאונים, חגגה בהופעות, סעדה במסעדות, שוטטה בשווקים ונהנתה לשהות בים עד השקיעה. היה לה כישרון לאומנות שהיא מימשה ביצירות מצוירות ורקומות.

חנה אהבה אנשים, ראתה אותם באמת, לעומקם, והיה לה אכפת מהסובבים אותה. לכן היה קל לחלוק איתה חוויות, לשתף אותה בקשיים ולהתייעץ איתה. מי שזכה להיות קרוב אליה ידע שהיא קשובה ואמפתית, ישרה וישירה, חפה מזיוף ומרוע ומקפידה לומר את האמת גם כאשר לא נוח לשמוע אותה.

סיפרה חברתה אילנה: "תמיד היה כיף להיפגש ולחלוק חוויות אצלך, אצל חנצ'ו, בבית קפה, בטיול רגלי בהוד השרון, בהליכה לקולנוע. היית נהדרת: חביבה ולבבית, פשוטת הליכות, זורמת עם כולם וכל דבר, ספונטנית, מארחת מכל הלב, ובעיקר כל כך אמיתית. חפה מכל זיוף או פוזה או רוע. מה שאמרת הוא מה שחשבת הוא מה שהיית. והאמיתיות הזו שלך הייתה מלאת טוב לב ורצון לתמוך בזולת. חנצ'ו, היית בן אדם יפה, 'מנטש' במלוא מובן המילה. הגשמת במהותך את 'ואהבת לרעך כמוך'".

את פסי כהן אחותה אהבה חנה אהבת נפש. הן היו בלתי נפרדות, תמכו זו בזו ונהנו להיות ביחד.

כך גם היה בערב שמחת תורה שנת תשפ"ד, 2023. חנה, יצחק ובנם טל התארחו לסוף השבוע בביתה של פסי בקיבוץ בארי. לאחר שסעדו איתה ועם ילדיה את ארוחת החג הם רקדו ושרו יחד בחדר האוכל של פסי וחגגו את האחווה המשפחתית.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה - קיבוצים ומושבים - ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרבות באותו יום.

בבוקר זה החלה מלחמה.

לקיבוץ בארי פלשו יותר ממאה מחבלים, רצחו כמאה תושבים ואורחים, התעללו וחטפו עשרות אנשים לשטח רצועת עזה.

עם הישמע האזעקות, נכנסו בני המשפחה לממ״ד. משם, חנה התכתבה ודיברה עם ילדיה ועם חבריה. גם בשעות הנוראיות האלה ניכרו תעצומות נפשה ואהבתה לאחותה. ״מזל שאנחנו כאן ופסי לא לבד״, היא כתבה למשפחתה.

הקשר עם המשפחה נותק בסביבות השעה אחת בצהריים כאשר מחבלים פרצו את דלת הבית ואת הממ"ד. על פי עדויות, יצחק ניסה לחסום בגופו את הדלת ביחד עם טל, אך נורה ונהרג במקום. טל נפצע בירך ונותר פצוע ומדמם בשעה שהמחבלים קיבצו אל בית פסי כהן מבוגרים וילדים מבתים שכנים. שעות רבות התנהלה לחימה בין כוח גדול של מחבלים וכוחות צבא וימ״מ (יחידה משטרתית מיוחדת), עד שבערב חוסלו המחבלים. מתוך 14 בני ערובה בבית, רק שתי נשים נותרו בחיים. פסי ושלושת בני משפחת סיטון נרצחו.

חנה סיטון נרצחה על ידי מחבלים בקיבוץ בארי בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), בת שבעים ושלוש בהירצחה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין נווה הדר בהוד השרון ביחד עם בעלה ועם בנה, ובסמוך נטמנה אחותה. הותירה אחריה שלושה ילדים, נכדים ואח.

בדרך להלווייתם, תושבי הוד השרון עמדו עם דגלי ישראל בצדי הרחוב המוביל לבית העלמין כדי לחלוק כבוד למשפחת סיטון.

על המצבה המשותפת של חנה ושל יצחק כתבו אוהביהם "אהבתכם תאיר את ליבנו לעד".

ספדה גיסתה עמליה: "חנה, תמיד היית האחת והיחידה, תמיד קשובה לאחרים, דואגת ושואלת מה המצב. תמיד שאלת, בדקת ונתת עצות חכמות ופתרונות להרבה בעיות של אחרים...

אין כמוך ולא יהיו כמוך. את ממש חסרה, ובוודאי ממשיכה את הנתינה שלך שם למעלה בשמיים. אוהבת אותך מאוד".

חוה, חברה, ספדה: "חברה יקרה שלי את חסרה לי מאוד. זוכרת אותך עם החיוך הענק והמרץ לעשייה, חנה תמיד ידעה להוציא אותי מהבית החוצה, לפעילות, לטבע, לחיים...

היא הייתה אדם של אנשים, חברת אמת. ידעה לומר לך את האמת גם אם היא לא נוחה אבל תמיד בכבוד ומתוך אהבה ואכפתיות. לכן כל כך היה קל לשתף אותה בדברים ולהתייעץ איתה. חנה אימא נהדרת, יציבה ושתמיד ניתן לסמוך עליה. אמא שידעה שצריך לתת לילדים את החופש לעצמאות וגדילה. סבתא אוהבת וגאה מכינה תמיד לנכדים מה שהם אוהבים. אהבתה עם זיזי הייתה מבוססת על חברות והערכה הדדית, זיזי הכיר אותה ובא לקראתה, והיא תמיד דאגה לו...

אני מתגעגעת לחנה כל יום, למדתי הרבה ממנה ותמיד היה לנו כיף להיות ביחד. חנה יקרה, מודה לך על כל מה שהיית עבורי כל השנים".

כתבה חנה, חברה של המשפחה: "חנצ'י הייתה לי משענת איתנה ברגעים קשים... אם לכל אדם היה ולו רק חבר אחד כמו חנצ'י וזיזי – העולם היה נראה אחרת. הייתה לי זכות להיות חברה של משפחת סיטון".

כתבה אילנה, חברה: "חנה הייתה גיבורה כל חייה, בהתמודדויות מול משברי החיים. ואפילו ברגעיה האחרונים, בעודה נצורה בחדר הארור לאחר רצח בעלה ובנה תמכה באחותה פסי.

חנה, הותרת בליבנו חלל וריקנות שלא ניתן למלא. זכיתי להיות חברתך. יהי זכרכם ברוך".