מרדכי נווה ז''ל

קורות חיים

מרדכי, בנם של פנינה וראובן סימון, ניצולי שואה ששרדו את התופת, נולד ביום ו' בתמוז תש"ז (24.06.1947) בעיר יאשי שברומניה. אח צעיר לדבורה ואח בוגר ליהודה.

כבן למשפחת כוהנים, זכר היטב את בית הכנסת של ילדותו, וכל חייו בישראל התגעגע אל הגשם והשלג של רומניה. נהג לספר כיצד נאלץ ללכת עם דלי על הכתפיים מרחק של קילומטר כדי לשאוב מים מן הבאר, ועל ההתרגשות שאחזה בו ביום שאביו לקח אותו אל השוק וקנה לו תפוז.

בשנת 1959 עלתה משפחת סימון לישראל והתיישבה בבאר שבע. שנה לאחר מכן, בגיל שלוש-עשרה, עבר מרדכי לקיבוץ בארי והצטרף לכיתת "ברוש" של "עליית הנוער". את בר המצווה חגג פעמיים: פעם אחת בעלייה לתורה מסורתית עם משפחתו, ובפעם השנייה בטקס קיבוצי עם החברים, שלימים הפכו למשפחתו.

ב-1967 התגייס לצה"ל והוצב בחיל הים. הוכשר כצוללן-לוחם ושירת כמכונאי בשייטת הצוללות. התגאה בתפקידו, בחיל ובחבריו הצוללנים. אלה המשיכו ללוות אותו כל חייו והיו היחידים שהורשו לקרוא לו מוטי. בעקבות מפקדו הנערץ, עברת את שם משפחתו לנווה.

בינואר 1968 ניצלו חייו, לאחר שהפסיד בהגרלה ולא נמנה עם שישים ותשעה אנשי הצוות שהפליגו בצוללת "אח"י דַּקָּר" מבריטניה לישראל. כל אנשי הצוות, רבים מהם חבריו, נספו באסון טביעת הצוללת, ומרדכי השתתף במאמצי החיפוש.

את מאירה, בת בארי הצעירה ממנו בשנה, הכיר עוד כנער עולה חדש. במסגרת הנוהג של מגורים משותפים של בנים ובנות עד כיתה י"ב, גרו השניים באותו חדר עם נערים ונערות אחרים. בהתחלה לא נרשמה ביניהם חיבה יתרה; מרדכי היה ברדקיסט גדול, ומאירה המסודרת לא יכלה לשאת זאת. רק בתקופת הצבא, כשנפגשו מחדש, החלו לעוף ביניהם ניצוצות אחרים, והריבים הנושנים פינו את מקומם לאהבה גדולה.

מרדכי ומאירה נישאו בערב ל"ג בעומר תש"ל, מאי 1970, והקימו את ביתם בבארי. כעבור שנה נולד בנם הבכור, אשֶרי. אחריו נולדו גיתית, אלעד, ובן הזקונים דותן.

מרדכי, איש עשייה וחזון, שראה בעיני רוחו כיצד יבנה את הקיבוץ, למד הנדסאות בניין במרכז האקדמי רופין שבעמק חפר. רגע לפני סיום הלימודים, נקרא על ידי הקיבוץ לחזור ולהתחיל לנהל את ענף הבניין. במשך חמש-עשרה השנים שבהן ריכז את הענף נעשתה רוב הבנייה בבארי – החל במבנים הציבוריים וכלה בהרחבת הבתים ובניית המרחבים המוגנים. "הוא היה ביצועיסט ופרפקציוניסט," סיפרו בקיבוץ, "מעורב בפרטים הקטנים ביותר. ידע לעמוד על דעתו וגם להתעקש עליה; פיקח על העבודה, ניהל את צוות העובדים, ידע לשמור על יחסים נפלאים עם כולם – גם עם העובדים הבדווים מרהט וגם עם העובדים הפלסטינים מעזה, וכשהיה צריך – גם ערבב מלט ויצק מדרכות, או חתך בעצמו זכוכיות וחלונות."

את הכישורים הטכניים, ואת האהבה ליצירה בידיים, לדיוק ולתכנון, הנחיל גם לבנו הצעיר. "אתה צריך ללמוד לעשות את זה לבד," נהג לומר לו, "כי לך תדע, יום אחד אני לא אהיה פה כדי לעזור לך."

כאשר מאירה נאבקה בגבורה במחלת הסרטן, מרדכי נאבק ביחד איתה, ועשה כל שביכולתו לתמוך בה ולסעוד אותה. ביולי 2000 מאירה נפטרה, והשאירה את מרדכי והמשפחה כאובים. על מצבתה ביקש לכתוב: "יש בי אהבה, והיא תנצח".

מרדכי היה אבא חם ומעורב מאוד, וסבא נהדר לשמונת נכדיו: עמית, לינוי, שקד, הילה, ארז, דרור, אגם וכליל. תמיד ארגן ימי הולדת ומפגשים משפחתיים, וכמו בכל דבר שעשה, תמיד חשב על הכול ו"הגדיל ראש". הוא גם ידע ליהנות מהחיים: אהב לאכול אוכל טוב, לשתות ולעשן סיגרים. משנאסר לעשן בחדר האוכל, דאג שיקימו אוהל למעשנים בחוץ. שם, בחסות העשן, נוצרו להן חברויות נפש עמוקות ואמיצות.

כשנתיים לאחר פטירתה של מאירה נכנסה לחייו יונה פריקר, חברת הקיבוץ, ובין השניים נרקמה מערכת יחסים שהבשילה לקשר עז. מרדכי היה כאב לשלוש בנותיה – אביב, סיגל וסתיו. גם לנכדותיה של יונה דאג, כמו היו נכדותיו שלו.

"מרדכי הגדול" – גדול בגוף ובנפש, היה אחד הצירים המרכזיים בבארי. תמיד בתנועה ובעשייה, תמיד חיובי ומנסה להרגיע, תמיד רוצה לעזור. לימים ניהל את הפאב, וסייע בניהול קבוצת הכדורסל. התאמן, שחה ושיחק כדורסל, עד שרגליו כבר לא אפשרו לו. את ימי חמישי בתשע בערב הקדיש למשחקי "מכבי תל אביב" ביורוליג, ובזמנים אלה, ידעו כולם, אין עם מי לדבר.

את אהבת המוזיקה והריקוד, ספג בילדותו. "הוא נהג לספר לנו שברומניה למד ריקודים סלוניים כי זה היה סטנדרט תרבותי חשוב," סיפרה בתו גיתית. למרות שבקיבוץ נסחף עם כולם לריקודי עם, אהב במיוחד את שיריהם של ה"ג'יפסי קינגס", שהקצב הדרום-אמריקאי המהיר שלהם התחבר לאופיו השמח. אהב להאזין לאריק איינשטיין ולמתי כספי, ובהשפעתה של מאירה – גם לשירי "הגבעטרון".

כאשר פנו אליו מהחקלאות וביקשו ממנו לבדוק את השטח כדי לגדל את צמח החוחובה, שעוד לא היה מוכר אז בארץ, התגייס מייד למשימה והקים את הענף. לשם כך אפילו חזר לספסל הלימודים ברופין, וקיבל תעודת חקלאי אורגני. למד את כל הסודות, הקים בית בד לשמן החוחובה, גייס והכשיר חברי קיבוץ שיעזרו לו בשתילה ובקטיף, ונהג לפנק אותם בארוחת בוקר ששמעה יצא למרחוק.

לאחר יציאתו לגמלאות חזר לפעילות החביבה עליו – הנגרות, וניהל בהתנדבות את ה"נגריאטרייה" שבמסגרתה בנו בני הגיל השלישי בקיבוץ צעצועים מעץ, העבירו אותם ל"בית איריס", ודיירי הבית קישטו וצבעו אותם.

בערוב ימיו, ארגן בהתרגשות גדולה טיול שורשים לעיר הולדתו יאשי, יחד עם כל המשפחה שהקים והתגאה בה כל כך.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, וכן מהים ומהאוויר, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים – בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות, וזאת אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות. המחבלים חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בטרם הצליחו כוחות הביטחון להשתלט על השטח. בבוקר זה החלה מלחמה.

באותו בוקר שהה מרדכי בביתו. כשנקראו חברי הקיבוץ לנעול את הממ"דים, הדריך חברים בוואטסאפ כיצד להינעל במרחב המוגן, יצא לעזור להם ומיהר לביתה של יונה, שאליו כבר חדרו המחבלים. כשהגיע לשכונה שלה, ספג פגיעה קלה. שני חברים מכיתת הכוננות הובילו אותו אל מבנה בטוח וטיפלו בו, אלא שאז התחדש הירי והם יצאו להמשיך בלחימה. המחבלים הפציצו את המבנה שהסתתר בו ולא הותירו לו סיכוי; גם לא ליונה, שנרצחה בביתה.

באותו יום נרצחו עוד עשרות חברי הקיבוץ.

מרדכי נווה נרצח בקיבוץ בארי בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והוא בן שבעים ושש. הובא למנוחות בבית העלמין שבקיבוץ רביבים, בספטמבר 2024 הועבר למנוחות בקיבוצו בארי. הותיר ילדים, נכדים ואח.

על מצבתו נחקקו המילים: "הגיבור שלנו; יצר, עמל ואהב עד יומו האחרון".

ספדה לו בתו גיתית: "כשאני חושבת על אבא שלי, אני חושבת על בית כזה עם גג גבוה שמגן ובולם את הזעזועים החיצוניים. עם קירות יציבים שעוטפים, מחבקים ומחממים. ... עם כורסה מפנקת שאפשר להניח עליה את הראש וכמו על דיונה, להירגע. ... זה בית שמתאים את עצמו לצרכיו של השוהה בו, כמו לב גדול מתרחב כדי להכיל עוד, ומתכווץ כדי להגן על יושביו. ... זה בית מלא חיים ושמחה, בית של אהבה. אבא היקר שלנו, הייתה לנו הזכות שהיית לנו בית, והרבה הרבה יותר מזה. נום על משכבך בשלום, אנחנו מבטיחים לשמור על היחד שלנו."

בינואר 2024 נערך טקס לזכר מרדכי ב"בית המתנדב" בהוד השרון שבמהלכו הוענקה למשפחתו מדליית היובל מטעם עמותת דולפין – יוצאי שייטת הצוללות.