אלברט אבלום מילס ז''ל

קורות חיים

אבלום נולד ב-14.08.1943 לפורטונה ומוריס מילס, בעיר קהיר שבמצרים. אחיהם הבכור של איזי, אראלה, לולו ואתי.

כשהיה בן שש הצטרפה המשפחה לעלייה הבלתי-לגאלית לישראל. הם הפליגו מנמל קהיר אל צרפת, ומשם דרך ברינדיזי שבדרום איטליה עד לחופי עתלית. לאחר תקופה ממושכת במעברה בעתלית, הגיעה המשפחה לשכונה א' בבאר שבע.

אבלום, שבילדותו כונה ברי, היה ילד שובב וזריז שחיפש מפלט מהחינוך הנוקשה בבית הוריו. את החופש מצא בהרפתקאות הייחודיות ובמעשי הקונדס שביצע עם אחיו הצעיר, איזי. הוא היה עצמאי, לא ידע פחד ואהב לטפס, לבנות ולאלתר פתרונות מתוך האוצרות הקטנים שזימן לו הטבע. באחד הימים, סיפרו בני המשפחה, מצאו אבלום ואיזי חמור נטוש בחורשה הסמוכה לשכונה א'. הם החליטו לצאת איתו למסעות ושליחויות ברחבי באר שבע.

בגיל 14 הצטרף אבלום לחברת נוער "בארות" ואיתם הגיע לבארי. הקבוצה מנתה 40 חברים, מהם רק 10 בנות, והמחנכות היו תמר ומנוחה. אבלום השתלב בחיי החברה, והיה ידוע ביכולתו לתקן דברים - מנגרות ועד אינסטלציה. ממילא, הסביבה החינוכית שמה דגש על חינוך לעבודה יותר מאשר על הלימודים. אבלום התאהב בקיבוץ והחיל על עצמו את אורח החיים החדש. הוא התרחק מספרי הקודש, והפקיד בידי אימו את התפילין כדי שתחזיר אותו לבית הכנסת.

חברי "בארות", ואבלום ביניהם, התגייסו לנח"ל מוצנח ושם עשה את שירותו הצבאי.

במלחמת יום הכיפורים גויס למילואים בבסיס חימוש, ולפתע ראה את חברו חזי השריונאי בדרכו ליחידה בצפון. אבלום הודיע שהוא מצטרף. כשהגיע ליחידה אמרו לו שהוא מבוגר מדי, ואבלום ענה: ״אם לא תקבלו אותי, אצא מכאן עם טנק!״ אפילו המפקד הכי גיבור היה נכנע לאיום כזה, ואבלום הפך לתותחן של טנק המ"פ. כשריונר השתתף גם במלחמת לבנון הראשונה. חבריו זוכרים את חוש ההומור שלו, את המתיחות שעשה לחבר'ה, ולא פחות מכך את הסדר והארגון שייחדו אותו.

אבלום היה בין הבודדים מ"בארות" שחזרו לבארי. במהלך חייו הספיק לעבוד במקומות רבים ומגוונים: היה לולן, אחראי על כיבוי אש, נויניק, עובד חדר אוכל, אקונום, רפתן, חשמלאי ובנאי. תקופה מסוימת היה גם סדרן שבתות וסדרן תורנויות. עבד בגליוטינה של הדפוס, ואחר כך היה איש רשיונות הנהיגה במחלקת הכרטיסים.

ב-1968 פגש את ג'ין דרסלר, מתנדבת צעירה מארצות הברית שהגיעה לבארי. כעבור שנה התחתנו, ובהמשך נולדו שני, גל וניב. כעבור מספר שנים התגרשו.

אבלום יצר זוגיות חדשה עם יונה פריקר, ויחד הקימו משפחה והביאו לעולם את סיגל ואת סתיו. את ילדיו, ובהם אביב, בתה של יונה מנישואיה הראשונים, חינך אבלום לערכים של עצמאות, סקרנות ואהבת הטבע. האיש שגדל במציאות קשה ומורכבת מצא דרכים להרעיף אהבה על ילדיו.

בדצמבר 1996 נהרג ניב בתאונה טרגית, והוא בן 14 בלבד. האסון ערער עמוקות את המשפחה כולה. הלום מגעגועיו, זרע אבלום רקפות בחורשת בית העלמין של בארי, והיה אוסף את הזרעים ומנביט אותם בעציצים קטנים ומחלק לחברים. רקפות רבות עדין פורחות בגינות החברים ומסביב לקיבוץ.

אבלום טיפח את הבית ובנה בכוחות עצמו מרתף שהתרחב והפך לגן העדן הפרטי שלו. שם היה מחסן הזיתים שכבש. הוא אהב את גינתו ואת אוסף הקקטוסים המיוחד שלו, והזמין את כולם לצפות בפריחת מלכות הלילה, שפורחות רק לילה אחד בשנה. אבלום שמר על שגרה ברוכה של צפייה בסרטים, פעילויות ספורט ויציאה אל הטבע. אהב לשבת במרפסת, להאזין ברדיו המפורסם שלו ליהורם גאון ולאום כולתום, לשירי ארץ ישראל, וגם למוזיקה יוונית, תורכית, ספרדית וצרפתית. הוא הרבה לטייל בארץ ובמקומות רבים בעולם. במיוחד אהב לצאת לסיני, והיה בן בית בקרב המשפחות הבדואיות בתראבין. אחרי מותו של ניב, בילה ימים ארוכים באוהל על חוף המגדלור באילת. שם היה צולל, נח, מחדש את מצברי הכוחות. במשפחה ובין החברים נולדה מסורת חדשה: עולים לרגל להיות עם אבלום באוהל.

אבלום היה עיוור צבעים. כך הפתיע את העולם בשילובים יוצאי דופן: הבית היה צבוע צהוב-כחול, וצבעי השרוואלים והכובעים שלו היו מעוררי השראה. גם חוש הטעם שלו היה ייחודי: לכל ארוחה הוסיף פלפל אדום קטון וחריף שהביא מהבית. את הקפה שתה תמיד עם הֵל ובלי סוכר, כי מצרי טוב לא ממתיק קפה. הוא אהב לחלק לשכנים סברסים ותאנים שליקט בבוסתנים הפזורים בשדות הרחוקים. הוא לימד את בנו גל לכבוש זיתים, והשניים זכו בפרסים בשורה של תחרויות מקומיות.

בנובמבר 2022 נפטר גל אחרי מחלה קשה. הפרידה מהבן שהיה כה קרוב אליו הייתה קשה מנשוא. גם מול האסון הזה, מצא אבלום נחמה בשמחות קטנות: זמן האיכות שבילה עם בנותיו ונכדיו.

איש חרוץ וצנוע של "עשה זאת בעצמך", שאהב את הקיבוץ בכל ליבו וביקש לבנות בו בית לילדיו, בית טוב יותר משהיה לו.

בשבת 7 באוקטובר 2023 נרצח אבלום בביתו. על הכרית בממ"ד מצאה בתו סתיו ספר תהילים. בן 80 במותו.