רוני לוי ז''ל

קורות חיים

רוני, בן הזקונים של פורטונה ומכלוף, נולד ביום י"ד באלול תש"ג (14.09.1943) באלג'יריה. אחיהם הצעיר של ז׳ק, שגויס במלחמת העולם השנייה לצבא הצרפתי, ושל אריה ואילן, שהצטרפו לתנועת הנוער ״דרור״ ועלו עם הגרעין לארץ – לקיבוץ רעים.

בהיותו בן שתים-עשרה עלה ארצה עם הוריו. אף הם הגיעו לרעים, אך מאחר שהיה היחיד בשכבת גילו, נשלח כילד חוץ לקיבוץ הסמוך בארי. בתוך שלושה חודשים דיבר עברית, והשתלב בכיתת "אשל" – הכיתה הראשונה של בארי. לימד את החברים שירים בצרפתית, הצטיין בכדורגל, ועבד בחשמלייה.

בהיותו בן שבע-עשרה, פגש את נועה, תלמידת בית ספר חקלאי מבנימינה שבאה לבארי למחנה עבודה, ולבבותיהם נקשרו.

עם גיוסו לצה"ל, בשנת 1961, התנדב לצנחנים ושירת כלוחם בגדוד 890. השלים קורס מ"כים, ולאחר מכן יצא לקורס מדריכי צניחה. "הוא היה חביב הקורס," סיפר חברו הקרוב יענקל'ה, "טוב הלב שלו פרץ ממנו אל העולם," והוסיף חיים, אז מפקד בית הספר לצניחה: "הוא היה כל כך אהוב על כולנו, נכון לכול, מעולם לא שמעת ממנו 'לא יכול', תמיד היה שם בשביל כולם."

מאז, ובמשך עשרות שנים, שירת רוני במילואים כמדריך צניחה, התייצב בשמחה לכל קריאה, ולחם בכל מלחמות ישראל מאז מלחמת ששת הימים. לזכותו נזקפו מאות צניחות, ובזכות הכישורים והצרפתית שבפיו, הדריך גם קצינים מקונגו ומקמרון ואת קציני הפלנגות הנוצריות בלבנון, ששיתפו פעולה עם ישראל בלחימה במחבלים. סיפר מרדכי, חברו להדרכה במילואים: "אהבתי ללמד צניחה כתף אל כתף איתו. הוקסמתי מהסנכרון בין כפות הידיים העמלניות של הקיבוצניק לבין ה־finesse, האנינות, העדינות הצרפתית. רוני לא פיקד על חניכיו; הוא ניהל משהו שדמה יותר לשיחת קיבוץ. לא ציווה, אלא הציע: 'מה דעתכם שנטפס עכשיו ל'אייכמן' (מגדל הקפיצה במגרש האימונים)?' וכולם טיפסו כלוליינים בקרקס מדראנו."

בגיל עשרים ואחת, לאחר שחרורו משירות סדיר, נישא לנועה ושניהם התיישבו בבארי. שנה לאחר מכן נולד יובל, וכעבור ארבע שנים הצטרף למשפחה אלדד.

רוני רצה להמשיך בקריירה צבאית, אבל נקרא מהקיבוץ למלא את תפקיד מרכז החשמלייה. יצא לקורס חשמלאים ברופין, ריכז את הענף בקיבוץ והתעקש שכל עבודות הפיתוח, התחזוקה והחשמל ייעשו על ידי חשמליית בארי.

ב-1973, בתאונת דרכים שבה נהרגו שישה מחברי הקיבוץ, איבד את צפרירה וגדעון שמרוני היקרים לו. וכשם שהם אימצו אותו אליהם כילד, כך גם הוא ונועה אימצו את ילדיהם – עינת וירון.

ב-1976 יצא לשליחות בדרום צרפת מטעם התנועה הקיבוצית, כמרכז הסניף של תנועת הנוער "דרור". בשהותו שם נקרא פעמים מספר לפעילויות עלומות ברוסיה הסובייטית, בתקופה שלפני נפילת מסך הברזל, שנועדו, בין השאר, לסייע לאסירי ציון.

עם חזרתו מהשליחות, החליט לשנות כיוון בקריירה וללמוד עיצוב ואדריכלות. בגיל ארבעים וחמש החל ללמוד עיצוב פנים ומוצר בתל אביב, סיים בהצטיינות, והצטרף לסגל ההוראה. משהוצע לו בקיבוץ לעבוד בתחום השיווק ב"דפוס בארי", ובעיקר בענף הכרטיסים, נענה ברצון, וגם בזה הצטיין.

בשנת 1995 יצאו רוני ונועה לשליחות נוספת בדרום צרפת, ושימשו שליחי עלייה מטעם הסוכנות היהודית. עם חזרתם, התבקש לרכז את ענף הבניין של הקיבוץ, ובמסגרת זו בנה את שכונת אשלים. קיבל על עצמו לשדרג ולעצב את חללי העבודה והמשרדים ב"דפוס בארי", הפך לחלק בלתי נפרד מצוות האחזקה המקומי.

גם לאחר שפרש לגמלאות, נותר רוני בר סמכא שנועצו בו לפני יישום שינויים עיצוביים בדפוס. בד בבד, היה שותף פעיל לכל פרויקט ברחבי הקיבוץ שנזקק לעיצוב אדריכלי, וסיפק ייעוץ בענייני עיצוב פנים לכל חבר קיבוץ שנזקק לכך. כן היה שותף בהקמת חדר זיכרון לנופלים, ובהקמת רחבת המייסדים לכבודם של מייסדי הקיבוץ – רחבה שנחנכה באוגוסט 2023.

ספורט היווה חלק בלתי נפרד מחייו. התחיל בתור "קיצוני שמאלי קטלני" ב"הפועל בארי" בכדורגל; עם הגיל עבר לטניס, ולבסוף התאהב ברכיבה על אופניים – גם בשטח וגם בכביש. פעמיים רכב את שביל "חוצה ישראל", ואף ארגן כמה מסעות רכיבה לו ולחבריו בארץ ובחו"ל. בשנותיו המאוחרות הנהיג מסורת: לרכוב בכל יום הולדת את גילו החדש – בקילומטרים. כך, בספטמבר 2023, משמלאו לו שמונים, גמע באופניו שמונים קילומטר.

רוני היה איש משפחה חם ומחבק. כשאלדד בנו עבר עם ילדיו לאוסטרליה חווה את כאב הפרידה, אך ידע איך לתחזק את הקשר מרחוק ושמר על קשר יום-יומי עם הנכדים. נמלא אושר כשיובל, עינת וירון הקימו משפחות, והיה סבא אוהב לכל שנים-עשר נכדיו. זכה להפוך לסבא רבא לשלוש נינות.

בספר "סיפורי חיים" שיצא לכבוד שישים שנה לבארי, כתב רוני: ״כשאני עושה לעצמי חשבון נפש על חיי, אני מודה לשני אחיי שפילסו לי את הדרך לארץ ולקיבוץ, ולהוריי – שהיה להם האומץ לעלות בעקבותיהם. קשה לי להאמין שהייתי מתפתח במקום אחר לידי עשייה ופעילויות רבות כל כך. האמירה המאפיינת את חיי היא 'Veni, Vidi, Vici' – באתי, ראיתי, ניצחתי. אני שואף תמיד גבוה ומרגיש שהגשמתי את מה שרציתי.״

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, וכן מהים ומהאוויר, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים, ועל הערים הסמוכות – שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים – בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות, וזאת אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בטרם הצליחו כוחות הביטחון להשתלט על השטח.

בבוקר זה החלה מלחמה.

באותו בוקר, עם חדירת המחבלים לקיבוץ, ישב רוני בביתו לצד רעייתו ובידו אקדח, והתכתב עם חברים על המראות שראה מחוץ לבית. כשפרצו המחבלים לביתו, נלחם בהם בגבורה עם האקדח שבידו עד הכדור האחרון, וחיסל אחד מהם. הוא הצליח להציל את נועה, אך לא את עצמו. במשך שמונה שעות שכבה נועה, פצועה בכתפה, ליד גופתו, עד שטופלה וחולצה בידי חיילים.

באותו יום נרצחו למעלה משמונים חברי בארי, ואחרים נחטפו לעזה.

רוני לוי נרצח בקיבוץ בארי בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והוא בן שמונים. הובא למנוחות בבית העלמין שבקיבוץ רביבים, אחרי שנה הועבר למנוחת עולמים בקיבוצו בארי. הניח אחריו אישה, שלושה בנים ובת, נכדים ונינים.

זמן קצר אחרי מותו נולדה נינתו הרביעית ונקראה על שמו – רוני.