חיים זוהר ז''ל

קורות חיים

חיים, בנם של ויקטוריה ושמואל, נולד בטהרן, איראן, ביום כ' בכסלו תשי"א (29.11.1950). ילד שלישי מבין שבעה אחים ואחיות.

בילדותו המוקדמת התגוררה המשפחה בטהרן, וכשהיה בן שבע עלו לארץ. תחילה התגוררו בחצור הגלילית, אך כעבור זמן לא רב עברו לכפר סבא. כמו כל בני המשפחה, גם חיים התמודד עם קשיי הקליטה, ההתאקלמות ורכישת השפה.

כשהיה בן 15, הגיע לקיבוץ בארי כילד חוץ. הוא הצטרף לקבוצת נערים ונערות שהגיעו גם הם לקיבוץ לבדם, ומצא בהם את משפחתו ובקיבוץ את ביתו. ברית עולם נכרתה בין הצעירים והצעירות, חייהם נכרכו אלה באלה והם חלקו חוויות מכוננות ותחושת שייכות, שכמוה חיים חיפש מיום שעלה לארץ.

יחד למדו ועבדו בענפי המשק השונים, עד שהתגייסו לצבא. חיים שירת בחיל הצנחנים, ובמסגרת שירותו לחם במלחמת ההתשה שהחלה ב-1968 (אחרי מלחמת ששת הימים) וכן בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973). הוא לא הרבה לספר על חוויותיו במלחמה, וכאשר השתחרר מן השירות חזר מיד לקיבוץ והתמסר לעבודות המשק.

על תחילת דרכו כחבר בוגר בקיבוץ סיפר בפשטות ובהומור שאפיינו אותו, כשחיוך דק נסוך על שפתיו: "יום אחד ראיתי את מוטקה מנור רוכב על טוסטוס ואמרתי לו: 'תביא סיבוב'. מוטקה אמר: 'רק בתנאי שתעבוד באינסטלציה'. לי יש חולשה לטוסטוסים, וככה מצאתי את עצמי שנתיים באינסטלציה לפני שעברתי לדפוס".

כשעבר לבסוף לעבוד בבית הדפוס של בארי, ליווה את צמיחתו בגאווה והתמלא סיפוק כשראה כיצד הוא הופך למקור לנחת וביטחון כלכלי לחברי המשק. הוא מילא תפקידים שונים עד שמצא את מקומו כנהג המפעל. מדי בוקר התעורר בחמש ויצא לפרוק את תוצרי בית הדפוס ברחבי הארץ, כשהבגט עם הפסטרמה שהוא אוכל בין הנסיעות עושה לו את היום, כדבריו. גם בעתות לחץ הוא נותר סבלני ואדיב, וייצג את בית הדפוס בגאווה גם כשהתנהל מול לקוחות כועסים.

כשהיה בן 31 הגיע למפגש רווקים-רווקות במלון ארגמן בעכו, ושם הכיר את ערגה. על אף שהיא התגוררה בקיבוץ דליה, המרוחק מבארי, הקשר ביניהם הלך והעמיק, וכשביקש את ידה, היא נענתה בשמחה.

לאחר שבילו ירח דבש ברחבי ארצות הברית, החליטו השניים להתגורר בדליה, על מנת להיות קרובים למשפחתה של ערגה. שם נולדה בתם הבכורה, עדי. אחרי תקופה במקום, החליטו לעזוב ולהשתקע בבארי, בו נולדו בהמשך ילדיהם ניצן ודן.

חיים היה מאושר לחזור לקיבוץ ולגדל בו את ילדיו. הוא היה אבא חם, אכפתי, נדיב ומחבק, שתמך בילדיו, דאג להם ולא חסך מהם דבר. בבקרים היה עובר ביניהם ומעיר אותם בנחת, עם עיסוי בכפות הרגליים, מעביר אליהם את הנועם והרוגע שלו.

בכל מוצאי שבת, כשחדר האוכל היה סגור, נהגה המשפחה לשבת יחד סביב השולחן אשר היה עמוס במאכלים שחיים בישל והכין – סלטים קצוצים, אורז פרסי, גונדי ומאכלים נוספים מבית אימו. בניקיון ובסדר שנדרשו לאחר הבישולים, מעידה המשפחה, הוא הצטיין קצת פחות.

בערבים, אהב לשבת עם חבריו, לספר סיפורים שכבר שמעו והשמיעו עשרות פעמים, ולצחוק בכל פעם מחדש. בחופשות, היו כל משפחות החברים מבלות יחד, באוהלים על חוף הים. בשאר הזמן, אהב לצפות בתוכניות אקטואליה תוך פיצוח גרעינים שחורים ולבנים, ולמעשה אהב כל דבר שאפשר לפצח, לרבות תשבצים, תשחצים ושאלות טריוויה.

כשבתו, ניצן, הייתה בצבא, נהג לאסוף אותה מהבסיס בדרכו חזרה מנסיעותיו או לבקר בכפר סבא אצל אימו. "היית עושה את העיקוף מצומת קסטינה רק כדי לקחת אותי", כתבה ניצן. "זה בדרך כלל היה נופל על התוכנית שאהבת בגלי צה"ל, 'רגעי קסם'... היינו שרים (טוב, אני שרתי ואתה זייפת) שירים אמריקאים משנות החמישים של פול אנקה ואלביס. ראיתי איך זה זורק אותך אחורה לימים שהיית צעיר והרגשת כאילו אתה מינימום ניצב באסקימו לימון".

כשילדיו התבגרו, חיכה בקוצר רוח להיות סבא לנכדים, והספיק ליהנות מכך רק מעט, בעיקר עם נכדו הבכור, יונתן, ובהמשך עם נכדיו יובל, דניאל וליבי.

בשנים האחרונות התמודד עם מחלת הדמנציה. ערגה טיפלה בו באהבה ובמסירות, יחד עם המטפלים סיג'י, סוג'יט ופרננדו. גם כשכבר התקשה לדבר, ניתן היה לראות מהמבט בעיניו שהוא מבין, עירני וזוכר.

חבריו מתארים אותו כאדם עדין בגוף גדול, תמיד קשוב לזולת ומרעיף על סובביו נועם ואדיבות. הוא היה אדם שאפשר היה לסמוך עליו, תמיד דאג למי שהתקשה ותמך במי שנזקק לתמיכה. תשומת לב מיוחדת הקדיש לחברי המשק המבוגרים, אותם נהג לבקר, כשהוא מאזין לסיפוריהם ומשתף אותם בשלו.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה - קיבוצים ומושבים - ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרבות באותו יום.

בבוקר זה החלה מלחמה.

חוליות מחבלים פלשו לבארי ורצחו עשרות רבות מחברי הקיבוץ, בהם חיים. באותו הבוקר נרצחו גם שניים מחבריו הטובים, מני ואיציק, וכן המטפל שלו, סוג'יט, שנחשב בתחילה לנעדר.

חיים זוהר נרצח על ידי מחבלים בקיבוץ בארי שכה אהב, בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023). בן 72 היה במותו. הובא לקבורה בקיבוץ רביבים, וכשהתאפשר הועבר למנוחת עולמים בבארי. הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים, נכדים, אחים וחברים רבים.

על מצבתו כתבה המשפחה: "בעל, אבא וסבא אוהב ומסור, תודה על כל מה שנתת".

בתו, עדי, כתבה: "אבא שלי, 39 שנים היו לנו יחד. בשנים האחרונות הייתה לנו הזכות להיפרד ממך בתהליך הדרגתי ולא פשוט בכלל. לימדת אותנו המון על החיים, על התמודדות, על חולי ועל משפחה. לא תיארנו לעצמנו שהפרידה הסופית ממך תהיה כל כך אכזרית וקשה... אוהבים אותך לתמיד ומקווים שתפגוש את החברים הטובים שלך איפה שלא תהיה".