קורות חיים
שמואל (שמוליק) וייס, בנם של לאה ואברהם, נולד ביום י"א בחשוון תשי"ח (05.11.1957) בפתח תקווה. אח צעיר לאריאלה.
שמוליק גדל בבית צנוע והיה ילד שקט ונבון עם חלומות גדולים. בנערותו ניכרה בו התשוקה הבוערת לכלי רכב. הוא וחברו שלומי קנו טוסטוסים ונסעו בהם לכל מקום עד שהטוסטוס של שמוליק נגנב, לרווחת הוריו. כבר אז ניכר בו החוש הטכני, ידע לפרק ולהרכיב חלקים והתעניין בכלי רכב ישנים.
שמוליק גדל והתחנך בפתח תקווה וסיים את לימודיו בתיכון הרב תחומי "עמל א'".
הוא התגייס לנח"ל המוצנח והצטרף לגרעין "חי-עד" שבקיבוץ גלגל בבקעת הירדן. במהלך ההכשרה פגש את יהודית קמינר. כשיצאו כל החברים מהגרעין לטיול בסיני בילה זמן עם יהודית, היחסים ביניהם התהדקו והם הפכו לזוג.
אחרי השירות הצבאי נשאר בקיבוץ. לאחר מספר שנים נישאו שמוליק ויהודית בטקס מרגש בגלגל. שם גם נולדה בתם הבכורה, הגר.
כשהגר הייתה כבת שנה עזבו את קיבוץ גלגל ועברו לקיבוץ ארז. שם נולד להם אסף. שם גם הצטרף אליהם אבישי - האח הצעיר של יהודית.
שמוליק עבד בפלחה, אך חלום חייו היה ללמוד ולעבוד במוסך כמכונאי רכב. קיבוץ ארז לא נענה לבקשתו, ושמוליק שהיה עקשן, החלטי ומעשי - החליט לעזוב. יהודית הייתה גננת - מקצוע מבוקש בקרב הקיבוצים באותם זמנים, וידעה שתמצא עבודה בכל מקום. בהחלטה משותפת עקרו לקיבוץ בארי.
ב-1991 הגיעו לקיבוץ בארי. יהודית עבדה כגננת ושמוליק הגשים את חלומו, עבד וניהל את המוסך של הקיבוץ במשך שנים רבות.
לאחר שנתיים התקבלו למקום באופן רשמי כחברי קיבוץ.
בבארי הקים עם יהודית בית חם ומלא בבני משפחה ובחברים. שם נולדו להם עומר, דניאל ואוהד. את אהבתו העזה לכלי רכב מכל סוג הנחיל גם לילדיו. בילדותם הרכיב אותם על הטרקטורון, אחר כך על הבאגי וכשגדלו נסעו איתו בג'יפ. שמוליק אהב גם טיולים רגליים ואהב את ההתמודדות עם השטח.
שמוליק היה איש מקצוע מעולה. הוא ידע לרתך, לחתוך ולצבוע, ולימד גם את ילדיו לעשות זאת. הוא היה אספן של כלי רכב ישנים שאותם חלם לשפץ יום אחד, בפנסיה. "אוסף הגרוטאות של שמוליק" היה האוצר שלו, ולאיש אסור היה לגעת בו.
שמוליק היה סקרן וחקרן והיו לו תחביבים ועיסוקים רבים. בביתו התנגנה מוזיקה כל הזמן בווליום גבוה. הוא עצמו לא ניגן, אבל אסף כלי נגינה והשקיע במערכות השמע המשוכללות ביותר. היה לו פסנתר וכלי נגינה נוספים, הוא קנה גיטרה כי רצה ללמוד לנגן אך אז אסף התחיל לנגן עליה ודניאל אחריו. וכך הגשים חלומותיו באמצעות הילדים. לזה נוספו גם תחביבים אחרים, כמו צורפות, אפייה עם שמרים והכנת פיצות. הוא היה צלם מעולה עם ציוד צילום משובח ועין טובה, והפך במהרה לצלם הראשי של המשפחה. הוא זה שצילם את כל הטיולים המשפחתיים, צילומים שהיו ייחודיים ומרהיבים.
שמוליק היה אדם בעל לב ענק. חייכן ומצחיק, חברותי ואהוב על כל מי שפגש אותו, כבר מהרגע הראשון. תמיד היה מוכן להתגייס, לעזור ולהתנדב לכל משימה, בכל שעות היממה. מעולם לא פגע באדם, לא הרים קול, ידע לדבר עם כל אדם בגובה העיניים ועשה הכול כדי שלכולם יהיה טוב בסביבתו. כך גם חינך את ילדיו. הוא ידע לטפח קשרים עם בני המשפחה ועם חברים, כולל חברים מתקופת בית הספר והיה הדבק שאיחד את כולם. בני הזוג היו חברים בכמה קבוצות טיולים שאיתם נסעו לטיולים בארץ ובחו"ל. החברות, ה"ביחד" היו חשובים לו יותר מהטיול עצמו.
החברים מבארי סיפרו ששמוליק ויהודית היו זוג משמיים וחלקו אהבה אמיתית. בערבים היו נרדמים ראש אל ראש מול הטלוויזיה. אהבו לבלות יחד, לצאת לטיולים, לראות הצגות, לבלות עם חברים. שמוליק אהב לפנק את יהודית בתכשיטים. הם ניהלו חיי משפחה תוך כבוד הדדי האחד לשני. עשו הכול ביחד, חלקו במשימות ובתפקידים. יהודית הייתה אחראית על הבישול והאפייה ושמוליק היה נוהג להעיר לה בהומור האופייני לו. בני הזוג אהבו תיאטרון, היו להם מינויים לתיאטרון "הקאמרי", "הבימה" ו"בית לסין" ומדי שבועיים-שלושה יצאו להצגה ולבילוי עם חברים. אם ההצגה הייתה טובה – קנו גם כרטיסים לכל המשפחה.
המשפחה עבור שמוליק הייתה מעל לכול. במרוצת השנים נישאו ילדיהם, שמוליק ויהודית הפכו לסבא וסבתא לנכדים. שמוליק היה אבא וסבא מעורב מאוד שהתחבר לנכדים בכל דרך: משחק בנדנדה, טיול בג'יפ או טיול בעגלה. הוא ויהודית היו נוכחים ומרכזיים בחיי המשפחה, תמיד נמצאים לעזור, לתמוך ולתת עצה. גם לאימו שמוליק דאג במסירות, הסיע אותה וטיפל בה בסבלנות אין קץ.
בשנתם האחרונה (2023) חלתה יהודית בסרטן, אך גם על משבר זה התגברו יחד. יהודית הייתה אופטימית ונסעה לטייל כדי להתחזק, ושמוליק גילה תחביב חדש - גילוף בעץ. כן יצא לטיולי אופניים בארץ ובחו"ל, השתתף עם החבורה שלו במסעות אופניים לאורך הדנובה ולאורך הריין.
בשבת, כ"ב בתשרי, במהלך חג שמחת תורה תשפ"ד (07.10.2023), בשעה שש וחצי בבוקר פתח ארגון הטרור חמאס בירי טילים ורקטות מרצועת עזה לדרום ולמרכז ישראל. בשעות הבאות חדרו אלפי מחבלים את גדר הגבול מרצועת עזה למדינת ישראל והחלה מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, בהם קיבוצים ומושבים, ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות. המחבלים תקפו בסיסי צה"ל, רצחו כ-800 אזרחים בבתיהם, ובעת שבילו במסיבות, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים. למעלה מ-350 חיילים ושוטרים נפלו בטרם הצליחו כיתות הכוננות המקומיות וכוחות צה"ל להשתלט על השטח.
בבוקר זה החלה מלחמה.
לקיבוץ בארי חדרו יותר ממאה מחבלים, שעברו מבית לבית, ירו על המבנים והציתו אותם. מעל ל-90 חברי קיבוץ נרצחו באותו יום.
כשהחלו האזעקות שמוליק ויהודית היו בביתם, בממ"ד. חברי הקיבוץ החלו לקבל דיווחים שיש חדירת מחבלים. כל אותו הזמן הקפידה יהודית שלא להדאיג את הילדים ושלחה להם מסרים מרגיעים: "אנחנו בסדר ואוהבים אתכם, תהיו חזקים." בשלב כלשהו דיווחה לחברים שמחבלים פרצו לביתם ושיורים עליהם. שמוליק ניהל קרב יריות מול המחבלים שחדרו לממ"ד, עם נשקו האישי. באותו הזמן נשרף גם ביתם.
שמוליק נרצח באותו יום בביתו, אך נחשב לנעדר במשך שבועיים. יהודית שהייתה עדיין חולה בסרטן נחטפה לעזה ונרצחה שם בידי שוביה.
שמוליק וייס נרצח בביתו בבארי בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023) בידי מחבלים. בן שישים וחמש בהירצחו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין במושב עולש, וכשנתאפשר הועבר למנוחת עולמים בבארי. באמצע נובמבר אותרה בעזה גופת רעייתו והיא נטמנה לצידו.
שמוליק הותיר אחריו חמישה ילדים, נכדים, אם ואחות.
על מצבתו נחרטו המילים: "אהוב על כל אדם, איש של אנשים, איש של תמונות, איש של מוזיקה, והחכם שותק".
בעיתון הקיבוץ ספדו לו: "שמוליק היה 'מענטש', ישר באופן קיצוני. אותנטי, בלי זיופים. כולם יודעים שאצל שמוליק אין "בולשיט", אין העמדת פנים. הוא גם לא סבל חוסר יושר אצל אחרים, אך אם נתקל בכך – התרחק מבלי לפגוע או להתעמת. כיבד כל אדם ולא פגע באיש. הוא לא היה דברן גדול. הוא הקשיב. בלי לקטוע, בלי להתערב, פשוט הקשיב. את אהבתו ואת אישיותו ביטא בתנועות, בשאלות קצרות וממוקדות ובעיקר במעשים.
שמוליק היה קיבוצניק בכל רמ"ח איבריו. ציוני בכל רמ"ח איבריו. הוא האמין בהתיישבות, הוא האמין בארץ. שמוליק אהב את הארץ, אהב את בארי ונרצח בעודו נלחם על בארי. ובארי מצידה - אהבה ועדיין אוהבת אותו. יהי זכרו ברוך."