קורות חיים
עמיר, בנם של מירה ואברי, נולד ביום ה' באדר א' תשי"ד (08.02.1954) בקיבוץ חפציבה שבגלבוע.
הוא היה הבן השני במשפחה להורים שעלו מרומניה ומהונגריה. את בנם הראשון איבדו עוד בינקותו. אחריו נולד רביב.
עמיר אהב מאוד את חיי הקיבוץ, את נופי הגלבוע והיה ילד מוזיקלי. כבר בבית הספר היסודי המקומי למד לנגן בצ'לו.
לאחר מספר שנים נפטרה אימם של הבנים ממחלת הסרטן וכשהיה עמיר בן 12 התחתן אביו בשנית והמשפחה עברה לחולון, שם נולדו שני אחיו למחצה - אסנת ואילן.
בתיכון למד בבית הספר "תלמה ילין" במגמת מוזיקה, ניגן בצ'לו ובקונטרבס.
עם גיוסו לצבא שירת בחיל התחזוקה, עבר קורס קצינים ושירת ביחידה כקצין.
לאחר שהשתחרר עבד כאיש ביטחון בחברת "ארקיע" והוצב באילת. שם הוא פגש את מתי והם הפכו לזוג.
למרות שהיו שונים זה מזו - הוא מופנם ושקט והיא אנרגטית ופעלתנית - השלימו זה את זה ועשו הכול יחד. שניהם אהבו להאזין לשירי ארץ ישראל, אהבו את הקרבה לטבע, את הנופים ואת מרחבי הנגב.
לאחר תקופת היכרות מאושרת הציעה מתי לעמיר נישואים אך בתחילה הוא סירב. בתום שבוע שבילו על חוף הים, היה זה תורו של עמיר להפתיע אותה עם הצעת נישואים, ומתי כמובן, הסכימה.
בני הזוג התחתנו ב-1977 בחתונה צנועה בבניין הרבנות בחולון. הם הקימו את ביתם באילת, שם נולדו התאומים רן ומיכל. לאחר מכן עברה המשפחה לקיבוץ רמת רחל ושם נולד הבן יובל. לאחר שלוש שנים, ב-1985, עברה המשפחה לקיבוץ בארי. הם קיבלו דירה קטנה והמתינו שייבנו דירות גדולות יותר שיתאימו ללינה משפחתית. בבארי נולד להם בן הזקונים אורן.
עמיר, שכבר מילדות אהב את המרחבים ואת הטבע, מצא את ייעודו בענף החקלאות בגידולי שדה וניהל אותו במשך שנים רבות. "זיכרונות הילדות הטובים ביותר שלנו", סיפרו ילדיו, "הם כשאנחנו עם אבא על הטרקטור בשדות הבוטנים, הגזר והכותנה."
את כישרונו המוזיקלי ביטא עמיר בשירה בכל טקסי הקיבוץ. השיר המזוהה עימו ביותר הוא "עומר עומר", שאותו שר מדי שנה בחג העומר הנחגג בבארי יום לפני חג הפסח, ובו קוצרים החקלאים את השיבולים הראשונות. באחת הפעמים הופיע עם בתו מיכל בשיר ובריקוד על במת הקיבוץ. בתו מיכל סיפרה על הרגעים המהנים איתו: "אבא לא היה דברן, אבל ידע לשיר, תמיד כשעלה לבמה משהו נפתח באנשים, היה לו קול נעים."
כשסיים את עבודתו בגידולי שדה יצא ללימודי מנהל עסקים במרכז האקדמי רופין והחל לעבוד בענף הדפוס בבארי. שם ניהל את המחסן והמערך הלוגיסטי במשך שנים רבות.
המשפחה הייתה חלק מרכזי בחיי עמיר ומתי. במרוצת השנים התחתנו ילדיהם ובנו אף הם את ביתם בקיבוץ. "הם היו הורים מעורבים ומגוננים", סיפרו ילדיהם. "תמיד היו שם עבורנו ותמיד ידענו שאפשר לסמוך עליהם. יכולנו להתקשר אליהם מכל מקום בארץ, בכל שעה ביום – ואבא היה יוצא לאסוף אותנו מכביש חשוך, או מבסיס מרוחק. מפעל החיים הכי משמעותי של אמא ואבא היה לשמור על משפחה מלוכדת וחזקה. בזכותם כולנו חזרנו לגור בבארי."
עמיר הפך לסבא לנכדים, שבהם טיפל במסירות ובשמחה גדולה. ביתו שימש להם כבית שני. זכה ליהנות מעשרה נכדים, הקדיש להם את מלוא זמנו ומרצו, והיה לו קשר מיוחד וקרוב עם כל אחד מהם.
הזיכרון המשפחתי הבהיר ביותר של ילדיהם הוא "הפיקניק בכלניות". בכל שנה בפברואר, החודש שבו נולדו שניהם, יצאו מתי ועמיר עם ילדיהם ונכדיהם לשדות הכלניות הפורחים של הדרום וחגגו שם בפיקניק משפחתי. "זה היה חשוב להם יותר מכל דבר אחר", אמרה בתם מיכל.
לאחר שפרש לגמלאות, המשיך לעבוד ולתרום בדפוס בתפקידים שונים ונהנה מטיולים ברחבי העולם עם מתי, היו אלה שנותיהם היפות ביותר, שבהן ראו וחוו המון ותכננו להמשיך לנסוע, לראות ולהתנסות.
בשבת, כ"ב בתשרי, במהלך חג שמחת תורה תשפ"ד (07.10.2023), בשעה שש וחצי בבוקר פתח ארגון הטרור חמאס בירי טילים ורקטות מרצועת עזה לדרום ולמרכז ישראל. בשעות הבאות חדרו אלפי מחבלים את גדר הגבול מרצועת עזה למדינת ישראל והחלה מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, בהם קיבוצים ומושבים, ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות. המחבלים תקפו בסיסי צה"ל ובנסיעתם ירו בכל מי שנקרה בדרכם. הם רצחו כ-800 אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים. למעלה מ-350 חיילים ושוטרים נפלו בטרם הצליחו כיתות הכוננות המקומיות וכוחות צה"ל להשתלט על השטח.
בבוקר זה החלה מלחמה.
לקיבוץ בארי חדרו יותר ממאה מחבלים. עם הישמע האזעקות עמיר ומתי התבצרו בביתם, כמו שאר תושבי הקיבוץ, ונכנסו לממ"ד. במהלך המתקפה, פרצו אליהם הביתה מחבלים ובני הזוג נפגעו מירי ומרימונים שנזרקו עליהם. עמיר ניסה לגונן על מתי ככל יכולתו עד שנפצע קשה מאוד. בשלב כלשהו הבינה מתי כי הם לא ישרדו ובמילותיה האחרונות לבנה יובל העבירה מסר של אהבה לילדים ולנכדים: "אני חושבת שאנחנו נפרדים. יקר שלי, תגיד לכולם שאהבנו אותם מאוד." בני הזוג הפצועים הוצאו מהממ"ד על ידי המחבלים ונרצחו ליד גדר הקיבוץ.
מעל ל-90 חברי הקיבוץ נרצחו באותו יום.
עמיר וייס נרצח על ידי מחבלים בביתו בבארי בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והוא בן שישים ותשע. הוא הובא למנוחות בקיבוץ רביבים, לצד רעייתו שנרצחה איתו, ובאוגוסט 2024 הועברו למנוחות בקיבוצם בארי הותיר אחריו ארבעה ילדים, נכדים ואחים.
"הם הלכו ביחד", אמרו ילדיהם, "ואם יש משהו שאפשר להתנחם בו זה שאיש מהם לא יצטרך לחיות בלי השני. הם היו החברים הכי טובים והם אהבו זה את זה."
כתבו אוהביו בעיתון הקיבוץ: "עמיר ומתי, מתי ועמיר, הנאהבים והנעימים. בחייהם ובמותם לא נפרדו."
עשרה ימים לאחר קבורתם של עמיר ומתי, התחתן הבן הצעיר אורן. עמיר ציפה וחיכה לחתונה הזו, אך לא זכה להשתתף בה. על אף צערם הכבד החליטו הילדים לקיים בכל זאת את החתונה, כדי לחזק את משפחתם ולהמשיך בחיים.