מתי וייס ז''ל

קורות חיים

מתי, בתם של זיזי ומרקו אלטרס, עולים מטורקיה, נולדה ביום כ"א באדר א' תשי"ד (24.02.1954) בחולון. אחות בכורה לאבי.

כילדה חלמה מתי להיות מורה, ואהבה לשחק עם חברותיה משחקים שבהם היא המורה והן התלמידות. כשהייתה בת 16 נולד אחיה אבי, והמשפחה עברה להתגורר באילת.

לאחר שסיימה את לימודיה התיכוניים התגייסה לצבא ושירתה כסמלת מבצעים בשארם א-שייח', במהלך השירות השתתפה במלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973).

כשהשתחררה מהצבא יצאה לטייל בהרי סיני עם חבריה ליחידה ועבדה כדיילת קרקע בשדה התעופה בעיר. שם פגשה את עמיר וייס, שעבד כאיש ביטחון, והם הפכו לזוג.

למרות שהיו שונים זה מזו - הוא מופנם ושקט והיא אנרגטית ופעלתנית - השלימו זה את זה ועשו הכול יחד. שניהם אהבו להאזין לשירי ארץ ישראל, אהבו את הקרבה לטבע, את הנופים ואת מרחבי הנגב.

לאחר תקופת היכרות מאושרת הציעה מתי לעמיר נישואים אך בתחילה הוא סירב. בתום שבוע שבילו על חוף הים, היה זה תורו של עמיר להפתיע אותה עם הצעת נישואים, ומתי כמובן, הסכימה.

בני הזוג התחתנו ב-1977 בחתונה צנועה בבניין הרבנות בחולון. הם הקימו את ביתם באילת, שם נולדו התאומים רן ומיכל. לאחר מכן עברה המשפחה לקיבוץ רמת רחל ושם נולד הבן יובל. לאחר שלוש שנים, ב-1985, עברה המשפחה לקיבוץ בארי. הם קיבלו דירה קטנה והמתינו שייבנו דירות גדולות יותר שיתאימו ללינה משפחתית. בבארי נולד להם בן הזקונים אורן.

מתי הגשימה את חלום ההוראה במלואו. ראשית למדה לתעודת הוראה וסיימה תואר ראשון בחינוך. מאוחר יותר סיימה גם תואר שני בניהול מערכות חינוך.

בתחילת דרכה המקצועית עבדה כמורה בבית הספר היסודי בבארי ובהמשך הקימה וניהלה בקיבוץ את בית הספר היסודי "נופים", שהתאפיין ברוח ההתיישבות העובדת, הערכית והחקלאית. מתי הייתה מראשוני עובדי החוץ של בארי. היא יצאה לעבוד ברשת "ברנקו וייס" ועסקה בפיתוח תוכן פדגוגי וניהול תוכניות חינוכיות בכל רחבי הארץ. בהמשך עברה לקרן רש"י והשתלבה בתוכנית "קרן קציר" שעוסקת במלגות לסטודנטים. כן התנדבה בעמותת "מצמצמים רווחים", ליוותה באופן אישי צעירים רבים בסיכון ונתנה להם יחס חם ואימהי. היא הייתה עבורם מורה אהובה ומושא להערצה.

משם המשיכה לתפקידי הדרכה, ייעוץ אישי וקואצ'ינג למנהלי בתי ספר. מתי הייתה מנהיגה טבעית ובכל מקום שאליו הגיעה הפכה למובילה, ליוזמת ולדמות משמעותית שניהלה צוותים ואנשים בלהט ובכישרון רב.

המשפחה הייתה חלק מרכזי בחיי מתי ועמיר. במרוצת השנים התחתנו ילדיהם ובנו אף הם את ביתם בקיבוץ. "הם היו הורים מעורבים ומגוננים", סיפרו ילדיהם. "תמיד היו שם עבורנו ותמיד ידענו שאפשר לסמוך עליהם. יכולנו להתקשר אליהם מכל מקום בארץ, בכל שעה ביום – ואבא היה יוצא לאסוף אותנו מכביש חשוך, או מבסיס מרוחק. מפעל החיים הכי משמעותי של אמא ואבא היה לשמור על משפחה מלוכדת וחזקה. בזכותם כולנו חזרנו לגור בבארי."

מתי הפכה לסבתא לנכדים, שבהם טיפלה במסירות ובשמחה גדולה. ביתה שימש להם כבית שני. היא זכתה להכיר וליהנות מעשרה נכדים, הקדישה להם את מלוא זמנה ומרצה, והיה לה קשר מיוחד וקרוב עם כל אחד מהם.

הזיכרון המשפחתי הבהיר ביותר של ילדיהם הוא "הפיקניק בכלניות". בכל שנה בפברואר, החודש שבו נולדו שניהם, יצאו מתי ועמיר עם ילדיהם ונכדיהם לשדות הכלניות הפורחים של הדרום וחגגו שם בפיקניק משפחתי. "זה היה חשוב להם יותר מכל דבר אחר", אמרה בתם מיכל.

לאחר שפרשה לגמלאות, עבדה מתי במכללת ספיר בתוכנית "קהילות אמנות" ונהנתה מטיולים ברחבי העולם עם עמיר, היו אלה שנותיהם היפות ביותר, שבהן ראו וחוו המון ותכננו להמשיך לנסוע, לראות ולהתנסות.

בשבת, כ"ב בתשרי, במהלך חג שמחת תורה תשפ"ד (07.10.2023), בשעה שש וחצי בבוקר פתח ארגון הטרור חמאס בירי טילים ורקטות מרצועת עזה לדרום ולמרכז ישראל. בשעות הבאות חדרו אלפי מחבלים את גדר הגבול מרצועת עזה למדינת ישראל והחלה מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, בהם קיבוצים ומושבים, ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות. המחבלים תקפו בסיסי צה"ל ובנסיעתם ירו בכל מי שנקרה בדרכם. הם רצחו כ-800 אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים. למעלה מ-350 חיילים ושוטרים נפלו בטרם הצליחו כיתות הכוננות המקומיות וכוחות צה"ל להשתלט על השטח.

בבוקר זה החלה מלחמה.

לקיבוץ בארי חדרו יותר ממאה מחבלים. עם הישמע האזעקות מתי ועמיר התבצרו בביתם, כמו שאר תושבי הקיבוץ, ונכנסו לממ"ד. במהלך המתקפה, פרצו אליהם הביתה מחבלים ובני הזוג נפגעו מירי ומרימונים שנזרקו עליהם. מתי הבינה בשלב כלשהו כי הם לא ישרדו ובמילותיה האחרונות לבנה יובל העבירה מסר של אהבה לילדים ולנכדים: "אני חושבת שאנחנו נפרדים. יקר שלי, תגיד לכולם שאהבנו אותם מאוד." בני הזוג הפצועים הוצאו מהממ"ד על ידי המחבלים ונרצחו ליד גדר הקיבוץ.

מעל ל-90 חברי הקיבוץ נרצחו באותו יום.

מתי וייס נרצחה על ידי מחבלים בביתה בבארי בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והיא בת שישים ותשע. היא הובאה למנוחות בקיבוץ רביבים לצד בעלה שנרצח איתה, ובאוגוסט 2024 הועברו למנוחות בקיבוצם בארי. הותירה אחריה ארבעה ילדים, נכדים ואח.

"הם הלכו ביחד", אמרו ילדיהם, "ואם יש משהו שאפשר להתנחם בו זה שאיש מהם לא יצטרך לחיות בלי השני. הם היו החברים הכי טובים והם אהבו זה את זה."

כתבו אוהביה בעיתון הקיבוץ: "עמיר ומתי, מתי ועמיר, הנאהבים והנעימים. בחייהם ובמותם לא נפרדו."

עשרה ימים לאחר קבורתם של מתי ועמיר, התחתן הבן הצעיר אורן. מתי ציפתה וחיכתה לחתונה הזו, אך לא זכתה להשתתף בה. על אף צערם הכבד החליטו הילדים לקיים בכל זאת את החתונה, כדי לחזק את משפחתם ולהמשיך בחיים.