זהבה הקר ז''ל

קורות חיים

זהבה, בתם של רגינה ודוד, נולדה בגבעתיים ביום י"ח בכסלו תשט"ו (13.12.1954).

גדלה והתחנכה בגבעתיים עד גיל 9, אז הגיעה לקיבוץ בארי כילדת חוץ והמשיכה ללמוד במסגרות החינוכיות המקומיות. ילדה ביישנית, שבקושי אמרה מילה, וגדלה להיות נערה יפת תואר, אצילה ורגישה, עם שיער כהה וארוך.

את שירותה הצבאי מילאה כפקידת מבצעים ב"גולני". לאחר השחרור יצאה כשליחת קיבוץ בארי להיאחזות הנח"ל בקיבוץ נערן שבבקעת הירדן, וניהלה שם את גן הירק.

בנערן הכירה את זאב הקר, חייל משוחרר שהגיע לקיבוץ לעבוד בחקלאות, והשניים התאהבו. ב-07.05.1978 התחתנו, והחליטו להשתקע בבארי. שם גם הביאו לעולם את שלושת ילדיהם: לימור, דביר וחגי.

לאורך השנים, מילאה מגוון תפקידים שונים בקיבוץ. היא עבדה בבית הדפוס המקומי, שימשה כמטפלת בבית הספר היסודי וזכתה לאהבה רבה מצד הילדים שנהגו לבוא לחבק אותה גם שנים רבות לאחר מכן, כשכבר גדלו.

הרצון לעזור לאנשים היה טבוע בה, וכך גם היכולת לראות את הטוב בכל אדם, לפרגן ולשמור על חיוביות. חברות שפכו את ליבן בפניה ואנשים נמשכו אליה כמו למגנט. זאב אמר עליה: "לא משנה איפה אנחנו נמצאים, כולם תמיד אוהבים את זהבה".

היא הייתה יצירתית וחרוצה, בעלת לב זהב וידי זהב שכל מה שנגעו בו – הפך גם הוא לזהב. היא טיפחה גינה מרהיבה מחוץ לבית, למדה לגדל צמחים סוקולנטים (משפחת צמחים אליה משתייכים גם צמחי הקקטוס), רקחה סבונים טבעיים והכינה פירות יבשים, הייתה מסורה מאוד לכל מלאכה בה עסקה וחיה בנתינה אינסופית.

בנוסף, התעניינה ברוחניות ובנפש האדם והשכילה בתחומים אלו באמצעות קריאה מרובה והשתתפות בקורסים שונים.

לצד תחומי העניין הרבים שלה, הייתה אם למופת. מחבקת, עוטפת ומגוננת, ועם זאת דוחפת את הילדים לעצמאות. מאוחר יותר, כשהפכה לסבתא לנכדים, שמרה גם איתם על אותו קשר קרוב ועוטף, הייתה מחוברת אליהם ומעורבת מאוד בחייהם.

הקשר בינה לבין זאב היה קרוב וחם בכל 46 שנותיהם יחד. אחיה הקטן, שביקר את השניים בנערן כשבועיים אחרי שהכירו, סיפר כי כבר אז נדהם מעוצמת הקשר ביניהם ומהאופן בו הם מסתכלים זה על זו בהערצה. הדבר לא השתנה ולא נחלש מעולם. הם המשיכו להביט זו בזה באותה הצורה לאורך כל חייהם, תמיד שמרו על כבוד זה לזו, הכילו אחד את השנייה וידעו להבין זה את זו באמצעות מבטים בלבד.

לאורך כל חייהם המשותפים עשו הכול ביחד. זהבה לא נהגה, וזאב היה מסיע אותה לכל מקום ומחכה לה. "בזכות זה אני מכיר מקומות חדשים", נהג לומר.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה - קיבוצים ומושבים - ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרבות באותו יום.

בבוקר זה החלה מלחמה.

את ערב שמחת תורה בילתה זהבה יחד עם זאב, בניהם חגי ודביר ומשפחותיהם. לקראת לילה נפרדו מהילדים והנכדים בחיבוקים ונשיקות, כהרגלם.

למחרת בבוקר, התעוררו למטח רקטות כבד, אליו התווספו במהרה קולות ירי. כשהתברר שמחבלים חדרו לקיבוץ, ביקשה זהבה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית שכולם יעדכנו מה מצבם. בשלב מסוים כתבה בקבוצה שמחבלים מסתובבים מחוץ לבית.

בשעה 13:50 נכנסו המחבלים לביתם, פרצו את דלת הממ"ד ולקחו את זהבה וזאב אל ביתה של פסי כהן, שכנתם לקיבוץ. הם הוחזקו שם כבני ערובה עם עוד שלושה-עשר גברים, נשים וילדים. כוח של צה"ל וימ"מ שהגיע למקום ניהל משא ומתן עם המחבלים, שהפך לקרב יריות ממושך.

במשך 11 ימים לא ידעה המשפחה מה עלה בגורלם, עד שהגיעה ההודעה. זהבה נרצחה לצד זאב, בעלה, בבית שבו הוחזקו כבני ערובה. מלבד שתי נשים שחולצו מן הבית, נרצחו כל בני הערובה.

באותו היום נרצחו עוד עשרות מתושבי בארי.

זהבה הקר נרצחה בקיבוץ בארי בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), לאחר שהוחזקה במשך שעות כבת ערובה. בת 68 הייתה בהירצחה. הובאה למנוחות בבית העלמין בקבוצת שילר, לצד בעלה האהוב. הותירה אחריה בת, שני בנים, נכדים ונכדות, אח ועשרות חברים כואבים.

על מצבות בני הזוג חקקה המשפחה את המילים: "זהבה וזאב בחייהם ובמותם לא נפרדו. יחזרו לאדמת בארי אותה חרשו וטיפחו".

בנה, חגי, כתב: "בצער רב, כואבים והמומים, ועוד לא באמת מבינים שאתם כבר לא איתנו. אמא ואבא נרצחו ביישוב שכל כך אהבו, באדמה שכל השנים עיבדו, השקו וטיפחו. הבית שבנו נחרב עד היסוד בטבח שעברנו. אך אנחנו נשוב ונבנה מחדש ונמשיך את דרככם. אמא ואבא אהובים, כמו בחייכם, תמיד עשיתם הכול יחד וגם במותכם, לא נפרדתם. אוהב וכבר מתגעגע ולא יכול להיפרד מכם. יהי זכרכם ברוך".

נעמי, חברתה, כתבה: "זהבה חברתי האהובה, ייקח עוד ים של זמן עד שהלב והראש יקלטו ויפנימו שאת כבר אינך. קראתי לך זהבית ואהבתי אותך אהבת נפש. זהבית, את בעיני פלא. מתוך ילדות קשה ובודדה, בנית את עצמך בעשר אצבעותייך. העוצמות שלך כאדם וכאישה תמיד עוררו בי התפעלות אין סופית...

"היית אישה אופטימית, מאירת פנים ותמיד השרית נעימות סביבך. כל מי שטיפלת בו כפעוט זכה לכינוי חיבה ונשאר בליבך. כשהיית עוברת ליד מי מהם, גם כשהוא כבר בן ארבעים, קראת לו בשם החיבה והתעניינת בשלומו... כשאני עברתי שנים קשות, את היית אוזן קשבת וכתף תומכת, ובחוכמתך תמיד ידעת להגיד את המשפטים הנכונים שיתמכו וירימו אותי. זהבית אהובה, כולנו עומדים פה ללא מילים".