זאב הקר ז''ל

קורות חיים

זאב, בנם של מלכה ושלמה הקר, נולד במושב גן יאשיה שבעמק חפר ביום כ"א באדר א' תשי"א (27.02.1951). הבן הראשון שנולד במושב.

גדל והתחנך בגן יאשיה עד גיל 10, אז עבר עם משפחתו למושב תקומה בנגב והמשיך את לימודיו בבית הספר המקומי. בתיכון למד בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", שם גילה את אהבתו לחקלאות ולאדמה. ילד חכם וישר, אהוב על מוריו ומקור לגאווה עבור משפחתו.

הוריו חינכו אותו לעצמאות ולאומץ מגיל צעיר. בין היתר, נהגו להטיל עליו משימות, כמו לרכוב על אופניו בחושך כדי להביא חלב, ועקבו אחריו מרחוק מבלי שהבחין בכך. באחד הימים, יצא לטיול עם אחיו פנחס ועם כלבם, אותלו, כאשר לפתע נשמעה ירייה. אותלו הגן בגופו על זאב ועל אחיו וספג את הקליע אשר, כפי שהתברר מאוחר יותר, נורה על ידי מסתנן מעזה.

אחד מתחביביו כנער היה בניית מכשירי רדיו, והוא נהג לנסוע לתל אביב, לקנות את הרכיבים הדרושים ולהרכיב טרנזיסטורים מאפס. בנוסף, שיחק שחמט ברמה גבוהה וזכה במקום השני באליפות בית הספר.

בצבא שימש כטנקיסט ובהמשך כמפקד טנק. באוקטובר 1973, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, היה כבר על אוטובוס, בדרך לחופשת השחרור שלו, ומיהר לחזור ולהצטרף ללוחמים. הוא נלחם בסיני, החליף טנק פעמיים עקב פגיעה ולקח חלק בקרבות הגבורה בחווה הסינית כחלק מגדוד 184. רבים מחבריו לא שרדו. המלחמה הייתה אירוע מכונן בחייו, הוא סיפר עליה רבות לילדיו ושמר על קשר אמיץ עם חבריו מהצבא.

בגיל 24, הגיע לעבוד בחקלאות בקיבוץ נערן שבבקעת הירדן. חבריו מספרים שחי שם "חיים של קאובוי", והיה נוסע חמוש ברובה "קלצ'ניקוב" בין כפרים ערבים עוינים, בתקופה של הסתננויות רבות מירדן.

בנערן פגש את זהבה, תושבת בארי שהגיעה למקום בשליחות קיבוצה וניהלה את גן הירק המקומי. השניים התאהבו, וכשלוש שנים מאוחר יותר, ב-07.05.1978, התחתנו. הם החליטו להתיישב בקיבוץ בארי, שם גם נולדו שלושת ילדיהם: לימור, דביר וחגי.

האהבה ביניהם הייתה עוצמתית ומרגשת. מיומם הראשון יחד הביטו זה בזו במבטים מלאי הערצה, שלא פחתה גם אחרי עשרות שנים. זאב אמר עליה: "לא משנה איפה אנחנו נמצאים, כולם תמיד אוהבים את זהבה". הם עשו הכול יחד, ידעו להכיל אחד את השנייה ולדעת מה האחר חושב רק על ידי הסתכלות בעיניים. כיוון שזהבה לא נהגה, זאב היה מסיע אותה לכל מקום ומחכה לה, באומרו: "בזכות זה אני מכיר מקומות חדשים".

לאורך השנים, שימש זאב כמנהל החקלאות בבארי, וגם כשמילא תפקידים אחרים בקיבוץ, חזר תמיד לחקלאות. הוא היה איש אדמה וחקלאי בכל רמ"ח איבריו, פרפקציוניסט ובעל סטנדרט עבודה גבוה, אך מלא בצניעות. על עבודה טובה נהג לומר: "זה כמו בספרים". חקלאים רבים הגיעו ללמוד ממנו ולהתייעץ איתו וכשבנו, חגי, גדל, לימד גם אותו את רזי האדמה.

בגיל 70 יצא לפנסיה, אך המשיך לעבוד על הטרקטורים ולכוון את הכלים החקלאיים, ונשאר מעורה בענפי החקלאות באופן יומיומי.

הוא היה איש ספר שאהב מאוד לקרוא וללמוד, וחקלאי חרוץ, פורץ דרך, יצירתי ומלא חזון. את ערכיו ומידותיו הטובות העביר לילדיו ולנכדיו, להם היה אבא נפלא וסבא מסור ואוהב. "כל עזרה שאתם צריכים – תבקשו", אמר לנכדים, אותם נהג תמיד לקחת ולהחזיר מכל מקום.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה - קיבוצים ומושבים - ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרבות באותו יום.

בבוקר זה החלה מלחמה.

זאב וזהבה התעוררו בשבת בבוקר למטח הרקטות הכבד. זמן קצר לאחר מכן, החלו להישמע יריות בקיבוץ. ב-13:50 נכנסו מחבלים לביתם, פרצו את דלת הממ"ד ולקחו את השניים אל ביתה של פסי כהן, תושבת הקיבוץ. שם הוחזקו כבני ערובה לצד שלושה-עשר אזרחים נוספים, בהם גברים, נשים וילדים. כוחות צה"ל וימ"מ שהגיעו למקום, ניהלו עם המחבלים משא ומתן וקרב יריות שנמשך אל תוך הלילה.

במשך ימים ארוכים ומורטי עצבים לא התקבלה הודעה רשמית מה עלה בגורלם. רק אחרי 11 ימים התקבל זיהוי ודאי – זאב נרצח לצד זהבה, אשתו, בבית שבו הוחזקו כבני ערובה. פרט לשתי נשים שחולצו מן הבית באותו היום, כל בני הערובה נרצחו.

במתקפה על בארי נרצחו עשרות רבות מתושבי הקיבוץ.

זאב הקר נרצח בקיבוץ בארי בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), לאחר שהוחזק במשך שעות כבן ערובה. בן 72 היה בהירצחו. הובא למנוחות בבית העלמין בקבוצת שילר, לצד אשתו האהובה. הותיר אחריו בת, שני בנים, נכדים ונכדות, אח ואחות ועשרות חברים כואבים.

על מצבות בני הזוג חקקה המשפחה את המילים: "זאב וזהבה בחייהם ובמותם לא נפרדו. יחזרו לאדמת בארי אותה חרשו וטיפחו".

בנו, חגי, כתב: "עונת חיטה ראשונה בלי אבא... בחיים הקודמים שלנו, בעונה כזו, אבא כבר היה מתרוצץ בשדה אחרי כל מקצרה וקומביין, בודק, מכוון ודואג שלא יישאר אפילו גרגיר בשדה... אבא, שתדע שהשנה, נגד כל הסיכויים ובעזרת אנשים טובים שהתגייסו, הצלחנו לזרוע את החיטה והמשכנו למרות הכול, לפי הדרך שלימדת אותי, וגרמנו לחיטה לצמוח שוב בשדותינו...

"אבא יקר, לצערי השנה זרענו בדמעות ועצב וגם קצרנו בדמעות ועצב. מי שהכיר אותך לא יכל שלא להזיל דמעה בשטח, אבל שתדע שזרענו וקצרנו בדיוק כמו בספרים, בעצם כמו בספר שאתה כתבת והשארת בראשי".

"נזכור אותך כאיש משפחה, חם, מסור, אוהב וחרוץ", כתבו חבריו לענף החקלאות בבארי. "נוח בין רגבי האדמה שכה אהבת. אנחנו נמשיך לחרוש עד התלם האחרון".