קורות חיים
מזי (מזל), בתם של רחל ואליהו, נולדה ביום כ"ג בכסלו תש"כ, (24.12.1959). אחות לאתי ולחגית.
מזי נולדה בערב חנוכה, בת בכורה להוריה. בתחילה חשבו לקרוא לה בשם אורית, בהשראת החג, אך לאחר מכן החליטו על מזל, על שם סבתה, אימו של אביה. משפחתה סיפרה שלמרות שבסופו של דבר לא נבחר השם אורית, האור של חג האורים "שכן בה ונגה ממנה, בעדינות ובנועם שהקרינה סביבה ובטוב ששפע ממנה."
מזי גדלה בעיר הצפונית נשר. אביה, אליהו, עבד בחברת "סולל בונה" ואימה, רחל, הייתה עקרת בית. כשהייתה בת שנה, עברה המשפחה לקריית ים.
כשהייתה מזי בת שנתיים וחצי נולדה אחותה, אתי, וכשהייתה בת 12, נולדה אחותה הצעירה, חגית. מזי הייתה קשורה מאוד לאחיותיה, שיחקה איתן וטיפלה בהן במסירות.
הוריה דיברו בבית לדינו ומזי קלטה את השפה ואהבה את ההומור העסיסי שבה, וגם כשבגרה נהגה לעיתים לתבל את השיחות בביטויים משעשעים שזכרה מילדותה.
מזי התחנכה בקריית ים. למדה בבית הספר היסודי "אמירים". הייתה תלמידה טובה ונבונה, שאהבה ללמוד והייתה מקור גאווה להוריה. לאחר מכן עלתה לתיכון המקיף ע"ש רודמן. גם שם השקיעה בלימודים והצטיינה – הייתה "חנונית", כפי שפעם העידה על עצמה. תמיד שקדה על הלימודים ו"חרשה" למבחנים.
מזי הייתה נערה שקטה וביישנית שאהבה מאוד לקרוא ספרים. לעיתים הביאה איתה את הספר לשולחן האוכל, אך הפסיקה במנהגה לאחר שאימה, רחל, גערה בה. אחיותיה אתי וחגית נשאו אליה עיניים והעריצו אותה. לעיתים הציקו לה והפריעו לה ללמוד, אך זה היה רק מתוך רצון לתשומת ליבה.
למזי היו חברות טובות שאיתן שמרה על קשר חם לאורך כל חייה. יחד הצטרפו לתנועת ה"נוער העובד והלומד", ושם ניבט בה הרעיון לגור בקיבוץ ולחוות חיי שיתוף אמיתיים, שבהם הקהילה הופכת למשפחה.
ב-1977 התגייסה לצבא ושירתה בנח"ל. הייתה חלק מגרעין "בראשית" שהתמקם ביישוב עין גב שעל גדת הכינרת.
בחופשות מהצבא הרבתה לבקר את סבתה האהובה, מזל, שגרה ביפו, ושתיהן בילו זמן בגינת ביתה היפהפייה. מזי הקשיבה ולמדה על הצמחים המיוחדים שגידלה סבתה ונהנתה משכיות החמדה הפזורות שם. הקשר ביניהן היה עמוק ומשמעותי. גם לאחר שנפטרה סבתה האהובה, המשיכה מזי לטפח צמחים ופרחים ונהנתה מהעיסוק בכך.
לאחר שירותה הצבאי למדה הוראה במכללה לחינוך "אורנים". למרות משיכתה העזה לתחום העיצוב והתשוקה ליופי ולאסתטיקה, החליטה להתמקד בתחום החינוך, וכשסיימה את לימודיה חזרה לעין גב כמורה, שם לימדה היסטוריה ותנ"ך - שני מקצועות שסקרנו אותה.
אחרי מספר שנים בעין גב, הוצע לה לעבוד כמורה בקיבוץ בארי. מזי נענתה לאתגר, עברה להתגורר בקיבוץ הדרומי והחלה לבנות בו את חייה.
מזי אהבה את החיים בקיבוץ, אהבה את הנוף ואת האנשים, ונהנתה מאוד מעבודתה. הייתה לה סבלנות אינסופית לתלמידים, היא נהגה להסביר את החומר שוב ושוב, ככל שנדרש, תמיד בשקט ומתוך רצון אמיתי ועמוק להקנות ידע. מורן, אחייניתה, נעזרה בה כשלמדה לבגרות בתנ"ך ובהיסטוריה. לדבריה, גם חומר שהיה משעמם מזי הצליחה להפוך למעניין, מצאה זוויות חדשות וסיפרה סיפורים ואנקדוטות שהסעירו את הדמיון. תלמידיה זכרו אותה שנים ארוכות כדמות משמעותית בחייהם. רבים מבוגרי בית הספר הגיעו לבקרה גם לאחר שסיימה את תפקידה.
משאת חייה הגדולה של מזי היה להפוך לאם. באותן שנים הורות יחידנית לא הייתה מקובלת בארץ ובקיבוץ בפרט ואת ההחלטה להפוך לאם יחידנית תיארה לימים בתור "ההחלטה האמיצה בחיי".
ב-1994 הביאה לעולם את עופרי-עיילה, בתה היחידה, שהייתה משוש חייה. הקשר בין השתיים היה הדוק ומיוחד. כשעופרי הייתה פעוטה כינתה אותה מזי בחיבה "הזנב שלי", כי הן היו תמיד בלתי נפרדות. מזי עשתה כל שביכולתה כדי שעופרי תגדל עטופה ואהובה בתוך משפחה גדולה. המשפחה המורחבת – סבתא רחל, האחיות אתי וחגית, בני זוגן וילדיהן, היו חלק חשוב ומרכזי בחייהן של השתיים, והם בילו יחד ככל האפשר. במפגשים המשפחתיים נהגה להתעניין במנות הטעימות שהוגשו לשולחן, שאלה וחקרה על מרכיבי המנה, אך כולם ידעו שלעולם לא תכין אותה כי לא אהבה לבשל. כתבה אחותה: "היא אספה את המתכונים מבית אימא כאילו היו אוצרות – את ה'מוגדוס', המרציפן הטורקי ואת ה'בימואלוס', מאכל הפסח שאהבה כל כך עד שקראה על שמו את קבוצת הוואטסאפ המשפחתית הפעילה והשוקקת, שהייתה על טהרת הנשים בלבד."
מזי נפגשה בקביעות עם חברותיה הטובות מההוראה – איילת, מתי, פסי ויונה, שארבעתן, עם בני זוגן וילדיהן הפכו לחלק בלתי נפרד מחייה ומחיי עופרי. בכל ערב שבת אכלו יחד, יצאו לטיולים רבים ובילו יחדיו.
לאחר שנסגר בית הספר בבארי עזבה מזי את ההוראה ולמשך מספר שנים עבדה כמזכירה רפואית. גם שם הצליחה להתחבב על כולם ועשתה את עבודתה במקצועיות האופיינית לה. כעבור תקופה עבדה בחנות ה"כלבו" של הקיבוץ.
ב-2022 פרשה לגמלאות. בזמן שהתפנה לה עסקה בתחביבים שאהבה. היא חזרה לאהבתה הישנה, ליצור חפצי נוי ולהקיף את עצמה ביופי. מזי תמיד ידעה כיצד להניח חפצים בחלל כך שייצרו הרמוניה מושלמת. היא ייעצה בענייני עיצוב לכל מי שביקש את עזרתה, ואף נרשמה לחוגי יצירה, למדה ליצור "יומנים ויזואליים", שבהם הפכה את מחשבותיה ורגשותיה לחומר אומנותי. ברגישות ובעדינות סרגה חיות מצחיקות ויצרה חפצים וקולאז'ים מחומרים שונים.
מזי נהנתה לטייל בעולם עם "השמינייה" – ארבע חברותיה ובני זוגן, חוותה את הנופים הקסומים וצברה חוויות מרתקות.
כשחזרה מטיוליה המשיכה להשקיע בקשריה עם המשפחה, ביקרה את אימה, רחל, בקריית ים, המשיכה לטפח את הגינה שלה, את העציצים ואת הרקפות, שפרחו אפילו בקיץ. "קוסמת של רקפות", כינו אותה חבריה.
בשבת, כ"ב בתשרי, במהלך חג שמחת תורה תשפ"ד (07.10.2023), בשעה שש וחצי בבוקר פתח ארגון הטרור חמאס בירי טילים ורקטות מרצועת עזה לדרום ולמרכז ישראל. בשעות הבאות חדרו אלפי מחבלים את גדר הגבול מרצועת עזה למדינת ישראל והחלה מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, בהם קיבוצים ומושבים, ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות. המחבלים תקפו בסיסי צה"ל, רצחו כ-800 אזרחים בבתיהם, ובעת שבילו במסיבות, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים. למעלה מ-350 חיילים ושוטרים נפלו בטרם הצליחו כיתות הכוננות המקומיות וכוחות צה"ל להשתלט על השטח.
בבוקר זה החלה מלחמה.
לקיבוץ בארי חדרו יותר ממאה מחבלים, שעברו מבית לבית, ירו על המבנים והציתו אותם. מעל ל-90 חברי קיבוץ נרצחו באותו יום.
כשהחלו האזעקות מזי הייתה בביתה. חברי הקיבוץ החלו לקבל דיווחים שיש חדירת מחבלים ומזי הסתגרה בממ"ד. מחבלים שפרצו לביתה ירו בה למוות מטווח קצר.
מזי נחשבה לנעדרת במשך שבעה ימים ולאחריהם התבשרה משפחתה שנרצחה.
מזי (מזל) בכר נרצחה על ידי מחבלים בביתה שבקיבוץ בארי, בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023). בת שישים ושלוש בהירצחה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוץ רמת יוחנן. הותירה אחריה בת, אם ושתי אחיות.
בעיתון הקיבוץ ספדו: "אפילו בשעות האחרונות שלה, כשהייתה נעולה בממ"ד, דאגה לרקפות שלה, אבל יותר מכול יצקה את נשמתה אל תוך האנשים שאהבה, לחברים ולחברות, למשפחה, לבני הקיבוץ, ולבתה, שלתוכה יצקה את אהבתה ואת תמצית הלב שלה. מתוך כל אהוביה ואוהביה הנפרדים ממנה, ימשיך האור שלה להאיר תמיד. יהי זכרה ברוך."