רינת שגב אבן ז''ל

קורות חיים

רינת, בתם של בתיה ומוטי שגב, נולדה בקיבוץ ניר עם ביום ב' באלול תשל"ט (25.08.1979). בת זקונים במשפחה.

גדלה והתחנכה בקיבוץ ניר עם. ילדה דומיננטית שמעולם לא "יישרה קו" עם הרוב ופעלה אך ורק על פי הבנתה. כנערה שימשה כמדריכה בתנועת הנוער של הקיבוץ וגם שם בלטה בייחודה.

בצבא שירתה כמ"כית (מפקדת כיתה) בחטיבת הנח"ל.

לאחר השחרור חזרה לעבוד בניר עם, ולאחר מכן החלה לעבוד בגן ילדים בקיבוץ בארי. שם הכירה את חן אבן, בן הקיבוץ, והשניים התאהבו מיד.

טקס החתונה הצנוע נערך באחד בספטמבר 2005, על שפת הבריכה בקיבוץ בארי בו בחרו לחיות, בנוכחות משפחה וחברים. הם השלימו זה את זו, חלקו אהבה גדולה, חברות חזקה וכבוד הדדי, והיו אהובים מאוד בקיבוץ. לאורך השנים נולדו להם ארבעה ילדים: אלון, עידו, תומר וניר.

רינת הייתה עובדת סוציאלית מוערכת שהקדישה את עצמה לעבודה. היא השלימה תואר שני והייתה בדרך לתואר שלישי, תוך שהיא עובדת עם משפחות קשות יום ועם נוער בסיכון.

בקיבוץ, שימשה כמרכזת ועדת חברה וכאחראית על טקסי הזיכרון. לכל תפקיד ועבודה שביצעה התייחסה כאל שליחות והפכה עולמות כדי למצוא פתרונות שיתאימו לכול. גם בעבודתה וגם בחייה האישיים הייתה תמיד זמינה ואכפתית, דואגת לכל העולם ותומכת במי שרק אפשר.

במקביל, ידעה לחיות וליהנות ללא היסוס ובשמחה אדירה, ונהנתה מחוויות ובילויים מגוונים. ב-2022 טסה למונדיאל בקטאר, יחד עם אחיה עמית. היא למדה ערבית בכוחות עצמה וכשנסעה לסיני, שבועות ספורים לפני חגי תשרי תשפ"ד (2023), כבר ידעה את השפה ברמה מספקת על מנת להסתדר. לשאלה האם אינה חוששת לנסוע היא ענתה: "חיים רק פעם אחת".

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה - קיבוצים ומושבים - ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרבות באותו יום.

בבוקר זה החלה מלחמה.

רינת, בעלה חן וארבעת ילדיהם התעוררו למטח רקטות כבד ונכנסו לממ"ד. במשך שעות היו סגורים יחד, מבינים שמחבלים חדרו לקיבוץ ושומעים סביבם קולות ירי וצעקות בערבית. המחבלים, שהחלו לשרוף את בתי הקיבוץ, העלו באש את ביתם בעודם בתוכו. כשהלהבות התגברו, העשן החל להיכנס לממ"ד והחום נעשה קשה מנשוא, החליטו בני המשפחה לברוח דרך החלון.

הם קפצו החוצה, אך נתקלו מיד במחבל שהמתין להם. חן ירה בו באמצעות אקדחו האישי והצליח להרוג אותו. השישה התחבאו בשיחים בסמוך לבית, כאשר רינת וחן מגוננים בגופם על הילדים. לאחר שעות של חוסר תזוזה ושמירה על שקט מוחלט, זיהו אותם מחבלים שעברו בסמוך והחלו לירות לעברם.

רינת, חן ושני ילדיהם הגדולים, אלון ועידו, נרצחו במקום, והצילו בגופם את תומר וניר, הילדים הקטנים, שברחו לאחר מכן לבית השכנים המתגוררים בסמוך.

במתקפה נרצחו עשרות מחברי קיבוץ בארי, גברים, נשים וילדים.

רינת שגב אבן נרצחה סמוך לביתה בקיבוץ בארי בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023). בת 44 הייתה בהירצחה. הובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוץ רביבים, לצד בעלה ושני בניהם, ובאוגוסט 2024 הועברו בני המשפחה למנוחת עולמים בבארי. הותירה אחריה שני בנים, הורים, אחים ועשרות חברים אוהבים.

על מצבתה חקקה המשפחה את המילים: "אמא אוהבת, החברה הכי טובה".

יובל, קרוב משפחתה, כתב: "אני בקשר בימים האחרונים עם בערך 20 איש שהיו בטוחים שרינת היא החברה הכי טובה שלהם, אנשים שלא יודעים איך הם ימשיכו. ואנחנו לא יודעים איך היא הצליחה לגעת ולסייע לכל כך הרבה אנשים... עובדת סוציאלית, שירות ציבורי, התמודדה ועזרה לאנשים שאף אחד לא ספר. הייתה אוזן קשבת, גב נפשי, לעיתים גם כלכלי, לכך כך הרבה אנשים".

"רינתי. היית חברת הילדות הראשונה שלי בקיבוץ ניר עם", כתבה חברתה יעל. "אני זוכרת אותנו משחקות ומסתובבות בשבילי הקיבוץ בביטחון ובתמימות, ילדות קטנות, שמחות. אחרי עשור עזבתי את הקיבוץ וכשהגעתי לביקורים המשכנו להתראות. ואז בצבא... מפגש משמח, חיבוקים. המשכתי לשמוע עלייך, כמה את שמחה, איזה עובדת סוציאלית מוכשרת, איזה אדם מדהים המשכת להיות.

"שמחתי כל כך אבל לא הופתעתי. כבר מגיל קטן אהבתי אותך אהבה גדולה וידעתי שיש לך לב ענק. בשבת השחורה קרה לך ולמשפחתך הדבר הנורא מכול ואז נפגשנו שוב בהלוויה הכי עצובה שהייתי בה בחיים. הלב כואב וכועס רינת יקרה. אני אחשוב עלייך בהרבה רגעים מחיי. על ילדייך שנותרו יתומים ועל המשפחה הגדולה ושופעת האור שעוטפת אותם. נוחי על משכבך בשלום חברתי הראשונה".

"נפגשנו כשתי קולגות משני צדי המתרס, כשבתי הייתה באשפוזיה הרבים במחלקת הנוער", כתבה ספיר. "לא אשכח שישבת איתי, תמכת, עודדת, היית אוזן קשבת – בזמן שאני הייתי בהתפרקות מוחלטת. מעולם לא נתת לי תחושה של רחמים או התנשאות כי שתינו באותו מקצוע אבל בתי מאושפזת.

"במיוחד זכורה לי שיחה בינינו אחרי אירוע קשה שבו התפרקתי ואת פשוט היית שם והקשבת, והכלת, ונתת חיבוק, ובעיקר לא היית שיפוטית אלא דיברת איתי כאמא לאמא... הזיכרון הזה יהיה חקוק אצלי לתמיד...

"אני שנים במקצוע ואת היית עבורי דוגמה לעובדת סוציאלית שרואה פשוט את האדם מולה בלי סטיגמות ובלי שיפוטיות. באותה שיחה ספציפית אמרת לי שאין לך מושג איך אני מצליחה להתמודד עם הכול ואמרתי שאני אמא לביאה. וזה הזיכרון שנותר לי ממך כאמא – לביאה שניסתה ככל יכולתה להגן על ילדיה".