סעיד (דוד) משה ז''ל

קורות חיים

סעיד (דוד) משה, בנם של נג'יה ומשה, נולד בבצרה שבעיראק ביום י' בשבט תש"ח (21.01.1948). הבן הצעיר במשפחה, אח של שושנה, ששון, עדנה ויחזקאל. אימו נג'יה נהגה לומר עליו כי "לא נולד ילד יפה כמו סעיד בעולם".

המשפחה עלתה לישראל בשנת 1950 והתגוררה במעברה בבית שאן ובהמשך ביישוב עצמו, שם הוא החל את לימודיו. כשסעיד היה בן 14 הם עברו לתל אביב. לימים סיפר לנכדיו כי זו הייתה תקופה נפלאה. הוא למד בכפר הנוער החקלאי "מקווה ישראל", המשיך ללימודי ערב בתיכון בתל אביב ובימים עבד ב"ספריית מעריב".

מחוץ לשעות הלימודים (ולפעמים גם על חשבונם) בילה במגרשי כדורגל כאוהד נלהב, "שרוף", של קבוצת "בני יהודה" ובהמשך של "הפועל תל אביב".

בעקבות אחיו ששון הצטרף לתנועת הנוער "השומר הצעיר" ובלט כחניך פעיל וכמדריך, השתתף בהפגנות למען צדק חברתי. משנתו של בן-גוריון בדבר "נוער הזהב - רד לנגב" נטמעה בו, ואכן חי בנגב מגיל 18.

סעיד התגייס לצבא, הצטרף לגרעין נח"ל והגיע לקיבוץ ניר עוז בשנת 1966. בטירונות הוא התגלה כעמוד התווך של המחלקה, גבר חסון שנשא על גבו באימונים פצועים רבים, ובכל מסע אלונקות כתפו תמיד נמצאה מתחת לאלונקה מתחילת המסע ועד סופו. הוא שירת כצנחן בגדוד 50 בחטיבת הצנחנים, בשירותו הסדיר השתתף במלחמת ששת הימים (יוני 1967) ובמבצעים רבים.

במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 שירת סעיד במילואים בחטיבת הצנחנים ברמת הגולן. לצידו נלחם גם אחיו ששון, ששירת בהנדסה קרבית. ב-12.10.1973, היום השביעי למלחמה בשעת לילה פגע טיל סורי בנגמ"ש בו ששון אחיו היה עם עוד 12 לוחמים. כולם נהרגו. סעיד היה בקרבת מקום, שמע את הפיצוץ והבין שקרה הנורא מכול. הוא המשיך להילחם עוד מספר ימים ולאחר מכן שוחרר. שבוע החזיק את הידיעה המרה בליבו עד שהצליח לבשר למשפחתו. ששון היה אחיו הגדול של סעיד, בן 32 במותו, אב לתאומים בני שנתיים, חבר קיבוץ דביר.

את עדינה פגש סעיד בניר עוז, כשהגיעה לשם לשל"ת (שירות ללא תשלום). הוא התנדב ללמדה לשחות, ומכאן האהבה פרחה. הם נישאו ב-1970 בקיבוץ ובנו בו את ביתם. לאורך 53 שנות נישואיהם האהבה והחברות האמיתית בין השניים העמיקה. "זוג מאוהב שאין כמותו – הוא יציב ושקט, היא רעשנית שיש לה דעה על כל דבר, ויחד זה היה איזון מושלם. הם העריכו וכיבדו מאוד זה את זו", סיפרה ענת נכדתם. נולדו להם ארבעה ילדים: מיה, יעל, ששון ועמוס.

הוא למד לתואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים. בניר עוז עסק בחקלאות, היה גזבר הקיבוץ ומרכז המשק, וניהל שנים רבות את תחום תפוחי האדמה במפעלי חבל מעון. כה מזוהה ומקצוען הוא היה עם תחום גידול תפוחי האדמה, עד שכונה בהיתול "מר תפוח אדמה", ורבים סבורים שעל שמו נקרא "דוד משה" – מותג תפוחי האדמה הנודע של החברה שהשתייך אליה ("משקי חבל מעון") המשווקת את גידולי השדה.

בשנים האחרונות ניהל את ענף גידולי השדה של ניר עוז ויום לפני הירצחו הוא חזר מכנס מקצועי בחו"ל.

בקיבוץ מספרים שבנוסף להיותו איש מקצוע מעולה בכל תפקידיו, סעיד גילה רגישות גבוהה לאנשים, כולל לעובדים הבדואים שעבדו לצידו, השרה אווירה נינוחה ובטוחה והצטיין בפתרון בעיות, מצויד בחום אנושי ובחוש הומור. הוא אהב את ניר עוז והיה לו מנהג מיוחד - לצאת החוצה בגשם הראשון עם כוסית יין, למהול את היין במי הגשם וללגום בהנאה.

המשפחה הייתה חלק משמעותי בחייו של סעיד, שהיה בן זוג אוהב, אבא למופת, אח נהדר ודוד מושלם. כשילדיו בגרו, הוא הפך לסבא גאה ומעורב בחיי 12 נכדיו, אשר זכו לצחוק מבדיחותיו, לנסות לפתור את חידותיו, לטייל עם הטנדר שלו בשדות וללמוד ממנו לאהוב את הארץ, את אדמתה ואת החקלאות. הנכדים נסעו איתו למשחקים של "הפועל תל אביב", התבאסו יחד אתו בהפסדים, קיבלו ממנו בכל חג או סתם בלי סיבה שטרות כסף לבזבוזים ונהנו אתו ממסעדות בשרים ומטיולים.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בבוקר זה החלה מלחמה.

לקיבוץ ניר עוז הגיעו מאות מחבלים, רצחו וחטפו עשרות אנשים, נשים וטף.

סעיד ועדינה היו בביתם. כשהחלו האזעקות הם נכנסו לממ"ד ושהו בו שעות ארוכות, שבמהלכן סעיד אחז בידית הדלת שלא ננעלה ולא אִפשר למחבלים להיכנס דרכה. המחבלים ירו תחמושת כבדה על דלת הממ"ד, מספר קליעים חדרו דרך הדלת ואחד מהם פצע את סעיד קשה. אשתו עדינה שלחה הודעה לאנשי הקיבוץ שהוא נפצע קשה אולם אף אחד לא היה יכול לעזור. עדינה חבשה את פצעיו בזמן שהמחבלים מנסים לפרוץ את הממ"ד. לאחר מספר דקות המחבלים פוצצו במטעני נפץ את חלון הממ"ד, הצליחו לפרוץ אותו ונכנסו פנימה. הם אחזו בעדינה והוציאו אותה מבעד לחלון, בעוד סעיד, פצוע ומדמם, מספיק להפריח לה נשיקה באוויר לפני הירצחו. לאחר מכן חזרו לממ"ד וירו בסעיד שתי יריות בחזה, לאוזני עדינה אשתו.

סעיד נמצא שכוב צמוד לדלת הממ"ד – שלא נפרצה - כאשר ידית הדלת מונחת בידו. תמונת מותו הותירה רושם של גיבור.

המחבלים חטפו את עדינה באופנוע לרצועת עזה. היא הוחזקה במנהרה, ורק כעבור 49 ימים שוחררה משבי החמאס.

סעיד (דוד) משה נרצח על ידי מחבלים בניר עוז בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), בן שבעים וחמש בהירצחו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ ניר עוז. על אף הקושי להיקבר בניר עוז בשל המלחמה היה חשוב למשפחתו של סעיד שייקבר באדמת קיבוצו, "האדמה שכל כך אהבת ולימדת אותנו לאהוב".

סעיד הותיר אחריו אישה, שתי בנות ושני בנים, נכדים, שתי אחיות ואח.

על מצבתו נכתב: "סלע משפחתנו האיתן, נדיב לב אציל נפש, איש אדמה אוהב אדם. גיבור בחייו ובמותו. נאהב ונתגעגע לנצח".

בתו מיה ספדה לו בהלוויה: "היה בך טוב לב נדיר, אבל ממש לא היית פראייר. היו בך חוכמת חיים, שכל ישר ואנושיות. הייתה בך תאווה גדולה לחיים, לחיות אותם ולמצות אותם".

נכדו ספד: "בכל ארוחת חג אתה היית המוביל והמנחה של הערב. דאגת לצבוע כל חג וחג בייחודיות וביופי שלו ובעצם להראות לנו איך משפחה מאוחדת בישראל צריכה להיראות בדרך הייחודית שלך".

סעיד מונצח בעמוד באתר האוהדים של "הפועל תל אביב" שהוקם לנופלי המלחמה.

סעיד ייזכר כאדם חייכן ואופטימי, ששילב חוכמה ופרקטיות עם טוב לב, אכפתיות, רוחב לב ונתינה - בצניעות ובנועם. וכדברי בתו: "איש מתון ואוהב אדם, איש של שלום".