רם איתמרי ז''ל

קורות חיים

רם, בנם של נילי ואמציה איתמרי, נולד בכ"ט בסיוון תשכ"ז (07.07.1967) בקיבוץ רוחמה. אח לרונן, גלעד ואמיתי.

גדל והתחנך בקיבוץ רוחמה. למד במערכת החינוך של הקיבוץ ושער הנגב. נער צנוע, טוב לב, חרוץ ובעל ידי זהב.

בסיום לימודיו התגייס לצה"ל ושירת בחיל השריון. סיפר אליאב: "היינו ביחד בצבא כשנה. מהטירונות עד סוף הקמ"ט (קורס מדריכי טנקים)... היה איש מצחיק ושנון, קומבינטור במובן החיובי של המילה, ידע לצאת מתסבוכות בצבא בצורה אלגנטית מבלי לפגוע בחברים".

את לילי פגש כשהגיע לכפר עזה. היא הגיעה לשם מהעיר בשירותה הצבאי בנח"ל, ונשארה לחיות כחברת קיבוץ. האהבה ביניהם פרחה ומאז לא נפרדו. חבריהם מספרים על זוגיות מיוחדת ואהבה גדולה ששררה ביניהם. הם נישאו והקימו את ביתם בכפר עזה. במהלך השנים נולדו לבני הזוג שני ילדים, תומר ורז. רם היה איש משפחה למופת ואב מסור ודואג לילדיו. סיפר שי: "רם היה עסוק כל הזמן בדאגה אין סופית ובלתי מתפשרת ללילי, לתומר, לרז ולקהילה: קונה לרז אוטו, עוזר לתומר לעבור דירה, עוזר ללילי בעוד איזו הפקה".

רם היה איש אדמה ועבודת כפיים. הוא עבד במוסך של הקיבוץ ובלט כאיש מקצוע מוערך וחרוץ בתחום הרכב. סיפר הבן תומר: "איש של עבודה קשה וטרקטורים. כל שבת היינו הולכים לראות את הטרקטור החדש שקנו. משם התפתח לתפקידי ניהול באיגוד קציני הבטיחות".

בהמשך, היה קצין רכב של חברת "אלקטרה" במשך עשרים שנה. כתבה אורה: "כל מי שעבד באלקטרה הכיר את רם. רם איתמרי היה קצין הרכב שלקח ללב כל שריטה באוטו, שהסביר לי תמיד למה אני אשמה (גם אם נכנסו בי מאחורה), שאם ראה את האוטו שלי לא שטוף התקשר לנזוף בי 'כי אלה הפנים של החברה'. והאמת, קצת פחדתי ממנו. אבל רם היה איש קשוח מבחוץ ומלא בטוב מבפנים עם לב ענק. מלח הארץ כזה, קיבוצניק עם ערכים של פעם".

בשנת 2019 החל לעבוד כמנהל התחבורה וקצין הבטיחות של עמותת "מטב" וניהל צי של 200 כלי רכב. סיפר שי: "עובדות ועובדי מטב למדו מהר מאוד שרם הוא הכתובת לכל פנייה, כל בקשת עזרה. לא פעם הייתי מרים לו טלפון, שולח ווטסאפ או מייל, עם קושיות ובעיות שונות ומשונות – תמיד קיבלתי את אותן התשובות: 'אין בעיה' או 'לא בעיה', או 'תן לי רגע לעשות כמה טלפונים ואני סוגר את זה'. רם פרח והיה מאושר בשנים שעבד במטב. כל כך סמכתי עליו ולכן שחררתי אותו לעבוד כמעט באופן עצמאי לגמרי. רם נטע בי ובכל מי שעבד אתו את התחושה שניתן לסמוך עליו תמיד".

הכול הכירוהו כאדם שכולו נתינה ונכון תמיד לעזור. תמיד דאג לכולם לפני שדאג לעצמו וערך הנתינה היה עבורו ערך עליון, תמיד חיפש איך לתת לזולת מבלי לבקש תמורה.

בלט כחבר טוב ונאמן. סיפר עמית: "רם היה לי חבר, חבר ממש... כשצריכים משהו, כל דבר, רם שם! תמיד היו לו הקשרים, היכולות לפתור בעיות".

תומר בנו סיפר: ''אבא שלי, מהיום שאני זוכר את עצמי לימדת אותי מה זו עבודת כפיים, שנינו יחד תיקנו, שיפצנו, בנינו ולימדת אותי לנהוג בכל כלי רכב אפשרי. הטנדר הידני של השמירה, הטוסטוס האדום, וכשלמדתי לרכב על האופניים לא ויתרת ורדפת אחרי לכל מקום".

רז בתו כתבה: ''היה לך שריון מברזל אבל מבפנים היית רך עם לב ענק מזהב, אין בן אדם שלא עזרת לו. אבא היית אוהב, דואג, תומך וגאה. היית אדם צנוע".

אדם שהכניס אור לחיי הסובבים אותו, איש שקט וצנוע אך מלא עוצמה. סיפרו חבריו: "רם היה איש יוצא דופן באיכותו – קיבוצניק במלוא מובן המילה, קוצני מבחוץ ורך מבפנים, חרוץ, מצחיק, מקצוען, אהוב, מענטש ופייטר. רם תמיד שש לכל משימה מאתגרת, לכל מקום שיש בו קושי ודרושה בו עזרה, והכל בחיוך, בקור רוח, תוך שהוא נותן לך תחושת ביטחון אמיתית, שהכול בסדר". בקיבוץ נהגו לכנותו "רמבו".

לילי ורם אהבו לטייל בעולם, ובמיוחד ביוון.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים מגדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב.

בבוקר זה החלה מלחמה.

לקיבוץ כפר עזה חדרו מחבלים רבים מכמה פרצות בגדר. בקיבוץ נרצחו באותו יום עשרות חברים, ואחרים נחטפו לרצועת עזה. בין הנרצחים היו רם ולילי.

עם תחילת המתקפה רם ולילי נכנסו לממ"ד. הם הספיקו לספר לבני משפחתם שמחבלים נכנסו לביתם, ואז נותק עמם הקשר. הם הוגדרו נעדרים וכעבור מספר ימים קיבלה משפחתם את הבשורה הקשה.

רם איתמרי נרצח על ידי מחבלים בביתו בכפר עזה בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והוא בן 56. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ רוחמה, שם נטמן לצד אשתו לילי. הותיר אחריו בת ובן, הורים ושלושה אחים.

על מצבתו כתבו אוהביו: "כולנו רוצים לתת, רק מעטים יודעים איך. אתה תמיד נתת בלי לרצות לקחת. נמשיך בדרכך. לנצח תהיה בליבנו".

כתבה הבת רז: "אבא אהוב שלי, לא היה יום שלא דיברנו. היית איש הסוד שלי. בשעות האחרונות לחיים שלך הכוונת צעירים מהמסיבה והצלת רבים. אני לא מצליחה לעכל את זה שלא תלוו אותי בחופה שלי".

שי חברו כתב: "מבחינתי, צוואתו של רם אלי היא להמשיך לסייע לכל אדם באשר הוא. תמיד בלי לשאול שאלות, בלי לצפות לתמורה או תודה. אתגעגע מאוד לכניסות הפתאומיות של רם לחדרי – רק כדי לפנק אותי עם כוס קפה שחור קטנטן, לשיחות על סיגריה במרפסת, לציטוטים המשותפים ממבצע סבתא ולחברות האמיתית שהייתה בינינו".

אמה כתבה: "לילי ורם האהובים, הלב מכווץ וקרוע, והדעת לא סובלת את המחשבה שלא נראה אתכם יותר בינינו. אוהבים, כואבים ומתגעגעים".

לזכר בני הזוג, עמותת מטב שבה עבד רם יזמה מבצע חלוקת חבילות מזון לאזרחים ותיקים מאזור הדרום.