ורדה הרמתי ז''ל

קורות חיים

ורדה, בתם של חנה ופנחס גינתון, נולדה בקיבוץ מעוז חיים בט' באב תש"ב (23.07.1942).

גדלה והתחנכה בקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן (היום עמק המעיינות).

בגיל 18 התגייסה לצבא, ושירתה בחיל האוויר בקריה.

לאחר שחרורה מהצבא, התנדבה לעזור לביסוסו ולהתחזקותו של קיבוץ רעים שנוסד כעשור לפני כן. אהבתה הגדולה לקיבוץ, הביאה אותה לקבוע בו את ביתה.

באותה עת הכירה את עמוס הרמתי, חבר הקיבוץ, ולאחר זוגיות יפה החליטו השניים להתחתן. בחלוף השנים הם הקימו משפחה למופת וגידלו את שני ילדיהם - דני ואיילת.

במשך שש-עשרה שנים ורדה הייתה הטבחית הראשית של רעים, ותיקי הקיבוץ זוכרים את האוכל הנהדר שבישלה לאורך השנים.

בהמשך ורדה עברה לעבוד במפעל של הקיבוץ, מפעל "ישרלייזר רעים", הנותן שירותים לענף המתכת באמצעות שילוב של טכנולוגיות חיתוך בקרני לייזר. עבדה במפעל עד יום הירצחה.

לימים, נפרדה מעמוס, הכירה את בועז ברזילי והשניים ניהלו זוגיות אוהבת וארוכת שנים. יותר מהכול נהנו לטייל בארץ ובעולם.

ורדה הייתה נמרצת, אופטימית, חייכנית וחברותית, אהובה וערכית. את משפחתה, ובעיקר את נכדיה, אהבה יותר מכול. היא נהגה לרכוב על אופניה ברחבי הקיבוץ, להאכיל את החתולים המשוטטים בשבילי המשק, ולטפח את הגינה היפה שלה. בגיל מבוגר התחילה ורדה ללמוד ציור. בביתה הסבה את אחד החדרים לסטודיו, ומרגע שהתחילה לצייר לא הפסיקה, זו הייתה תשוקה של ממש.

סיפרו אוהביה: "היא הייתה אישה גדולה מהחיים שחיה בקול גדול ובצבעים עזים. צבע אדום הייתה תכונה שהוטמעה באישיותה, סמל לחגיגת קיום ללא רסן, לנגיסה תאוותנית בחיים. היא הקפידה על שיער אדום. את שפתיה מרחה בליפסטיק ארגמני ככלניות דרום אדום. את חותמן הטביעה על לחיי אהוביה כדי 'שיידעו שנישקתי אותם'... יש שיגידו שנראתה כמו כוכבת קולנוע. היא הייתה מתוקתקת, אוהבת, חומלת, חברת נפש, אוהבת אדם".

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים - ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים – בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות, וזאת אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בטרם הצליחו כוחות הביטחון להשתלט על השטח.

בבוקר זה החלה מלחמה.

כשהחלה המתקפה, הסתגרה ורדה בביתה. כעבור זמן קצר מחבלים שנכנסו לבית ירו בה למוות.

המחבלים רצחו באותו בוקר כחמישה חברי קיבוץ, וחטפו אחרים לעזה.

ורדה הרמתי נרצחה בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023) בביתה שבקיבוץ רעים. אחד-עשר ימים לאחר הירצחה, הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין ברעים, והיא בת 81. הותירה בת ובן, שבעה נכדים ונינה, אחות ובן זוג.

על מצבתה המאוירת בפרח אדום, אותו עיצב נכדה איתמר, כתבו בני המשפחה: "אהובה יחידה ומיוחדת, לעד בליבנו".

ספדה נכדתה נועה: "סבתא אהובה שלי, תמיד חשבתי שתחיי לנצח. קמה בבוקר לעבודה, עושה צעידות סביב הקיבוץ, באמת היה נדמה שכל החיים עוד לפנייך. הקיבוץ היה הגאווה שלך, היית הולכת בו כמלכה. הלב שלי שבור, סבתא. אני מצטערת שכך הסתיימו חייך. כל כך סימבולי שכבר בשעה הראשונה למלחמה הנוראית נלקחו חייך. אני יודעת שאם היית כאן לראות, הלב שלך היה נשבר. אני מתנחמת בידיעה שהלכת כשמדינת ישראל הייתה עוד קצת שלמה ומלאת תקווה. כרגע כל המדינה באבל, סבתא, כמו שמעולם לא היה כאן".

ספד נכדה איתמר: "היית לי עוגן בימים חשוכים, וביום הכי חשוך לקחו לי את העוגן שלי. איך אפשר להיפרד ככה? סבתא, החלוצה המרכזית בחיים שלנו, בקיבוץ, בעולם. אישה שהיא כוכבת בכל מובן המילה. אישה חזקה, עצמאית, יפיפייה כמו שמעולם לא ראיתי. אישה שקמה כל בוקר לעבודה גם בגיל 81, רוכבת על האופניים, מחייכת לכל אדם באשר הוא החולף על פניה, מסמנת כל אהוב שלך באודם על הלחי שימשיך אתו את היום, או שיפתון – כמו שאת היית קוראת לזה...

היית חברה טובה ואמיתית, אחת כזו שממגנטת אליה את כולם בשערך האדום, החיוך הכובש והלב מזהב שלך. כמה אהבה הייתה לך לכולם, למשפחה שלנו, לנכדים ולנינה שלך. כל פעם שהיית רואה אותנו, העיניים שלך היו נמחצות מרוב שמחה. הצעקה הקטנה של ה 'ש-ל-ו-ם' הארוך הזה – מי ששמע אותו יודע. היית נמסה לראות אותנו ואנחנו אותך... הארוחות שהיית מכינה לנו, הפאי לימון המפורסם שלך שהיית מביאה לכל מקום בגאווה, העוגיות שלך שתמיד דאגת לשלוח לכולם, גם לרחוקים בדואר ישראל, עטוף בדבק שלא יורד לעולם...

תודה על חיים מלאים, תודה על ערכים ונשיקות... תודה על כל הסיפורים והרגעים המיוחדים, על ציורים שציירת בידי הזהב שלך, על מילים שייצרבו לנצח בלב שלי... תודה על הדבר הזה שנקרא סבתא ורדה, כי אי אפשר באמת לתאר אותך במילים... מגיע לך מצעד שלם, מצעד שכולו חגיגה עבורך. מגיע לך כל הכבוד שיש בעולם. אני לא נפרד, אני בוחר שלא. את חלק ממני, תמיד תלכי לפניי ואני אהיה לך גב, כמו שהיית לי כל החיים".

אחייניתה ספדה: "דודה ורדה שלי מקיבוץ רעים, היה לה הכול – פאי לימון בתנור וגרניום בגינה, מתנות ששלחה לנו אתמול בדואר, וכאלה שכבר מחכות לשליחה, סדין ששומר על הספה שלא תתלכלך, וחתול מפונק שבא והולך. מדבקות בוואטסאפ לכל חול ומועד, ומילה טובה כתובה ליום הולדת או סתם לעודד... דודה ורדה הייתה מאושרת בחלקת האלוהים שלה, ואם לא הכרתם אותה, את דודה ורדה שלי, אז פספסתם אישה מיוחדת, חמה וטובה, כזאת שהלב שלה הכי רחב והנשמה שלה הכי גדולה, ועכשיו אין אישה כזאת בעולם, דודה ורדה, כולנו הפסדנו אותה".

נכדתה נועה הכינה לזכר סבתה סרטון קצר בשם "מכתב פרידה". את הסרטון, שמלווה בשיר האהוב על ורדה "גיטרה וכינור", שכתבו אריק איינשטיין ושלום חנוך, ניתן לראות באתר יוטיוב.