עמית גבאי ז''ל

קורות חיים

עמית, בנם של עדי ונועם, נולד ביום כ"ה בתשרי תשס"ו (28.10.2005) בבאר שבע. אח בכור לעופרי ולעומר.

עמית היה תינוק פעלתן, "שלא בזבז זמן בזחילה וישר התחיל לרוץ, בשלב מוקדם התחיל לדבר וידע בדיוק מה הוא רוצה לומר", סיפרה משפחתו.

בגיל עשרה חודשים עבר עם הוריו לקיבוץ רעים. אביו היה חקלאי, ועמית ספג את הטבע, החקלאות, הלול והרפת. כבר מגיל צעיר היה יוצא עם אביו, נועם, לקטוף גזר מהשדה ולרכוב על הסוסים וגם כשבגר המשיך לרכוב, ולטפל בסוסים ובאורווה. עמית אהב את בעלי החיים שבסביבתו, הקדיש להם זמן ומחשבה מעמיקה, והתייחס אליהם כמו לבני משפחה.

כשהיה בן שנתיים וחצי נולדה אחותו, עופרי, ובהמשך נולד גם אחיו, עומר, שניהם העריצו אותו.

עמית התחנך בבית הספר המקומי "ניצני אשכול" ולאחר מכן עבר עם חבריו לבית הספר השש-שנתי "נופי הבשור" שבקיבוץ מגן הסמוך. בשנה שבה החל את חטיבת הביניים הצטרף לצוות "שנת הבר מצווה" בקיבוץ. מאז חלם על תפקיד מדריך הבר מצווה, כשהיה בכיתה י"ב התגשם חלומו, והוא ביצע את התפקיד על הצד הטוב ביותר.

אימו, עדי, סיפרה שלא אהב מסגרות, והיה "ילד דעתן, לפעמים עקשן, שאפשר לקיים איתו שיחות עומק, ילד גדוש בידע עולם." ערן, המורה לתנ"ך שלימד אותו שנתיים ובהמשך הפך לחבר קרוב, סיפר שעמית היה מגיע יחף לבית הספר, ונכנס עם חיוך מושלם שלא השאיר אף אחד אדיש אליו. בלט כתלמיד נבון מאוד והיו לו תמיד רעיונות "מחוץ לקופסה", ופעמים רבות הצחיק את חבריו לכיתה.

בשעות אחר הצוהריים הדריך בתנועת "הנוער העובד והלומד" והיה אהוב על חניכיו.

בתיכון התבלט בזכות כשרונו המוזיקלי, הוא למד קורס DJ והתחבר מאוד למוזיקה במגוון סגנונות, מטראנס ועד ראפ, תמיד שר, אלתר וכתב שירים, והסתובב עם רמקול צמוד כדי שתמיד תהיה מוזיקה ברקע. כשהבין שהמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחייו, התגבש בו הרצון ליצור מוזיקה ולהיות דיג'יי, ותכנן להגשים יום אחד את חלומו.

מגיל צעיר הצטרף לצוות ההגברה והתאורה של הקיבוץ כיד ימינו של אביו. הוא התאהב בתחום וגם בבית הספר התיכון הצטרף לצוות ההגברה והיה פעיל באירועים.

בכיתה י"ב, לקראת הגיוס לצבא, הצטרף לגדנ"ע עם חבריו, השתתף בפעילויות המאתגרות וסיים את המסלול בהצלחה.

באוגוסט 2023, מעט לפני שמלאו לו 18, החל להתנדב בשנת שירות של השומר הצעיר. הוא היה מאושר שהתקבל למקום שרצה לשרת בו ושמח להיות חלק מהקומונה של "חוות אדמה" - חווה אקולוגית לקיימות ולחינוך סביבתי. הוא התגורר עם עוד עשרה שינשינים (מתנדבים) בחווה הממוקמת בצפון, סמוך לקיבוץ עין השופט.

בתחילת השירות כל נער התבקש לכתוב מכתב על החיבור שלו לסביבה וכך כתב עמית: "חיות, גידולים, ובכללי טבע מושרש אצלי עמוק. כשהייתי צעיר יותר (וכשלא חם מדי) הייתי לוקח בקבוק מים, רמקול ואת חזי הכלב לטיולים מחוץ לקיבוץ באופניים. כל כך אהבתי ללמוד את הסביבה בה אני חי ולהכיר מקומות... ההשפעה הזאת לקחה אותי למקום שבו הבנתי כמה הטבע הוא מיוחד, בין אם אלו חיות מבויתות או חיות פרא, אולי גידולים, נופים, מעיינות, נחלים וסתם דשא. אני פשוט הבנתי כמה אני לא יכול להתעלם מהעובדה שהסביבה שלי היא טבע מטורף ומוכרחים לבקר בו מדי פעם וכמובן לשמור עליו..."

כאוהד מושבע של קבוצת הכדורגל "הפועל תל אביב", צפה במשחקים בכל הזדמנות עם חבריו.

בהגיעו לשנה האחרונה בתיכון גם עבר להתגורר לצד חבריו בשכונת הצעירים שבקיבוץ.

ביום שבת, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7.10.23, בשעה שש וחצי בבוקר שבת פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים מגדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב.

בבוקר זה החלה מלחמה.

באותו הבוקר שהה עמית בדירתו. כשהגיעו הידיעות על מחבלים שחדרו לקיבוץ האב נועם, חבר בכיתת הכוננות, יצא מייד מהבית והשאיר את עדי ושני הילדים הקטנים בממ"ד. עדי עדכנה את עמית שייתכן שיש חדירת מחבלים, ביקשה לוודא שחדרו סגור ושישמור על שקט מוחלט, ואמרה לו שברגע שיתאפשר אביו יגיע לקחת אותו ולהעביר אותו הביתה להיות עם המשפחה בממ"ד.

במשך שעות רבות ניסו כוחות הביטחון וחברי כיתת הכוננות לחלץ את עמית, אך הניסיונות לא צלחו. בתום יממה ארוכה ומלאת אימה וחרדה נמסרה למשפחתו הבשורה הקשה שנרצח.

המחבלים רצחו באותו הבוקר שבעה מתושבי קיבוץ רעים.

עמית גבאי נרצח על ידי מחבלים בדירתו בקיבוץ רעים, בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והוא בן שבע-עשרה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין ברעים. הותיר אחריו הורים, אח ואחות.

על מצבתו כתבו אוהביו: "מעבר לכל החלומות ההזויים, אין תרופה שתרפא געגועים" (מתוך השיר "נתראה בגלגול הבא", מילים: רביד פלוטניק).

אימו, עדי ספדה: "עמיתוש שלנו, ילד יפה שלנו עם חיוך כובש, אתה עם ידע כללי וחוכמה לא נתפסת, אתה עם דעות עיקשות ולב מרגרינה, אתה ששם את החברים בראש סדר החשיבות, אתה שתמיד תעשה קודם למען האחר ואחר כך למענך, אתה שתמיד הולך יחף ואם אין ברירה - אבל באמת אין ברירה - תנעל משהו על הרגליים, אתה שתשים לב לכל אחד שעובר מולך ואף פעם לא תתעלם, אתה שערכים וצדק במקום כל כך גבוה, אתה שיושר ואכפתיות נמצאים אצלך בנשמה, אתה שבלי מוזיקה אין לך אוויר לנשימה, אתה הוא עמית שלנו. ילד שלי...

רק רוצה לשמוע 'אימא תקפיצי אותי ל... יש ישיבה'. מבטיחה גם להחזיר. לא משנה באיזה שעה. מחכה לשמוע 'אימא אני רעב, מה את מכינה לי?' הכול אני אכין לך. מחכה לנסיעה ברכב ולשמוע עוד שיר שתספר לי עליו, על היצירה, המילים והכותב. מחכה לשיחה והתייעצות. מבטיחה לשמוע עד הסוף ולא להתפרץ באמצע. מחכה, מחכה, מחכה, ומסרבת להאמין שלא תחזור. אני בטוחה שאתה מסתכל מלמעלה רואה אותנו, חושב לעצמך - ואם היית יכול גם היית אומר – 'יאללה, תתקדמו, שימו שיר ברקע בלי יותר מדי דיבורים.'"

חברו, ערן כתב: "אני בטוח שאתה מסתכל עלינו מלמעלה, שומע מוזיקה עם רמקול ומפזר לעברנו אין ספור של קרני אור... נדאג להנציח אותך בכל דרך אפשרית ביחידה לקידום נוער. תנוח בשלום חבר יקר... אוהב ומתגעגע."

חברו, ליאם אור, שנחטף לרצועת עזה והוחזר אחרי כחודשיים, כתב: "גבאי, אחי. מגיל אפס אנחנו שכנים, החברים הכי טובים. כל החיים ליווית אותי, מבית התינוקות, לגן, לבית ספר, לתיכון ותמיד היינו אחים... בחיים לא אשכח מי אתה ומה היית בשבילי, את כל הטיולים לטבע והפק"לים שהיינו עושים בלי סוף, את ברצלונה... חלמתי עליך המון והזיכרונות נתנו לי כוח להמשיך להאמין... תודה לך עמית, אתה יחיד ומיוחד באמת. אתה קסום ומרגש. אני אוהב אותך. צר לי עליך, אחי עמית, אהבתך חשובה מאהבת נשים. תמשיך לשמור עליי, מלך הראפ של המזרח התיכון."

באפריל 2024, חבריו לשנת השירות והצוות החינוכי של החווה חנכו פינה להנצחתו ב"חוות אדמה", זו הייתה הפינה שהחל לטפח בחול המועד סוכות תשפ"ד, ימים ספורים לפני שנרצח. באותו מעמד קיבלה משפחתו אלבום תמונות וזיכרונות שלו מהחווה. חבריו לקומונה כתבו: "הוא היה ועדיין חלק כל כך משמעותי מהשנה שלנו. כל הקומונה והחווה מלאות בדברים שמזכירים לנו אותו. פה ישבנו ביחד וראינו את השקיעה, פה בישלנו, פה תלינו שלטים על הקיר בקומונה, פה הוא קפץ מהמיטה בכל בוקר. הוא חסר כל כך, אבל בו זמנית נוכח."