איתי זק ז''ל

קורות חיים

איתי, בנם של הדרה ועמירם זק, נולד בט"ז באב תש"ל (18.08.1970) במושב צופית. ילד שלישי במשפחה, אח לענת, תמיר, אסף וליאור.

גדל והתחנך במושב צופית שבשרון. נער חברותי, נעים הליכות ובעל חוש הומור. מגיל צעיר עבד במשק של המשפחה במושב וגידל שלל סוגי ירקות ופירות. חקלאי מבטן ומלידה, איש של אדמה ושל אנשים.

משבגר, פגש את אתי בן יעיש. האהבה ביניהם פרחה ועד מהרה הפכו לבלתי נפרדים. הוא נהג לקרוא לה בחיבה - רזילה (איילה במרוקאית, שמסמל יופי מיוחד במינו). בשנת 1998 נישאו ובמהלך השנים נולדו לבני הזוג שלושה ילדים - הדר, תומר ושגיא. המשפחה התגוררה ביישוב בת חפר, ובשנת 2010 עברו לגור בקיבוץ כיסופים שבנגב המערבי.

איש משפחה למופת, אב מסור ואוהב, "אבא אריה", כדברי ילדיהם. תומר בתו סיפרה על משפחה חמה ומלוכדת והורים שהנחילו ערכים של אהבת אדם ואהבת הארץ: "תודה שהחדרתם את הערכים שלכם, תודה על החום והמגע, תודה על הפשטות, תודה שלימדתם אותי לאהוב את החיים". סיפר הדר בנו: "אבא - מושא ההערצה הכי גדול שהיה לי בחיים".

איתי אהב את החיים בקיבוץ כיסופים וראה בהם שליחות. בכתבה שאליה התראיין בערוץ "רשת 13" סיפר על החיים המאושרים בקיבוץ: "רציתי להחדיר לילדים שלי את החינוך שאני חוויתי בתור ילד במושב".

בני המשפחה אימצו לאורך השנים חיילי גרעין נח"ל וצבר שהגיעו לקיבוץ. טל, חיילת בודדה שהפכה אצלם לבת בית, סיפרה: "לפני עשר שנים בדיוק הגעתי לראשונה לבית של משפחת זק. הייתי חיילת בודדה בקיבוץ כיסופים ומשפחת זק המדהימה הייתה המשפחה המאמצת שלי. אתי ואיתי, האנשים הכי חמים שיש, שמבלי שהכירו אותי התייחסו אלי כבת בית מהרגע הראשון... תודה שהייתם המשפחה שלי".

איתי עבד במטע האבוקדו של הקיבוץ, התמחה בתחום ההשקיה ובלט בחריצותו ובמקצועיותו. סיפר דניאל שעבד עמו: "איתי תמיד דחף לנטוע עוד ועוד אבוקדו, יחד הכפלנו את שטח המטע... הרבה שנים איתי היה תולה את דגלי ישראל בכניסות למטעים. כששאלתי אותו למה, הוא ענה לי שחקלאות זו ציונות והדגל זה הסמל שלה".

אדם טוב לב, אהוב על הבריות ומלא שמחת חיים. חבריו, שכינוהו בחיבה זקו, או איתקה, מספרים כי ניחן בחוש הומור מפותח, ידע לחקות אנשים והרבה להצחיק את מכריו.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים מגדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על היישובים ותושבי האזור. בבוקר זה החלה מלחמה.

באותו בוקר שהו איתי, אתי ובנם הצעיר שגיא בביתם שבכיסופים, שני הילדים הגדולים היו מחוץ לקיבוץ. עם תחילת המתקפה נכנסו לממ"ד יחד עם הכלב סוֹקה. הם היו מנותקי קשר שעות רבות, עד שבצהריים, כשבקיבוץ מתנהלת לחימה, יצאו ההורים מהממ"ד כדי לדבר עם ילדיהם. בשעה 12:45 דיברה אתי עם הדר ובהמשך עם תומר, סיפרה שהם בסדר ואז אמרה שהיא שומעת צרור יריות מחוץ לבית ועליה לדבר בשקט. זו הייתה השיחה האחרונה איתם, בסיום השיחה נכנסו בני המשפחה חזרה לממ"ד.

רק כעבור יותר מיממה ללא סימן חיים נמצאו כולם ירויים בממ"ד, בבית שנשרף כליל. אתי ובנה שגיא נמצאו חבוקים במיטה, האב איתי נמצא ליד הדלת כשלצידו הכלב סוקה.

באותו יום נרצחו שמונה-עשר חברים ועובדים בקיבוץ כיסופים, ואחד נחטף לעזה.

איתי זק נרצח על ידי מחבלים בביתו בקיבוץ כיסופים בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והוא בן 53. הובא למנוחות בבית העלמין בשדרות. נטמן לצד רעייתו אתי ובנו שגיא. הותיר אחריו בן ובת, אם, אחות ושני אחים.

הם נטמנו זה לצד זה, ההורים וביניהם הבן, ועל שלוש המצבות נכתבו שלושת חלקי המשפט: "אין כמו אהבה ואין כמו בית ... ואין כמו אהבה שנותנת בית ... ואין כמו בית שנותן אהבה".

בתו תומר ספדה: "אבא. איך אפשר לתאר ולהסביר את אהבת חיי? את דמותך האיתנה והמחוספסת, שמבפנים היא מתרככת רק בשבילי?

גבר בכל מובן ודבר, היחיד שיודע להרגיע אותי, ולהצחיק אותי עד איבוד תחושה בגוף.

כל מילה תגרע ממהותך ואין שפה בעולם שתבהיר את הקשר שלנו, את הניצוץ המשותף שקיים רק בינינו. את חוט הזהב שמקשר בינינו בכל מקום על פני היקום. חייך נקטעו – החוט לא".

באוגוסט 2024, ביום ההולדת של אביו, כתב הבן הדר: "היינו צריכים לחגוג לך 54 היום. אף פעם לא עשית עניין מהיום הזה, אבל תמיד התגאית במזל שלך, אריה (גם נראית בעיני כאחד).

הלכת לי מוקדם מדי, לא הספקת להזדקן עם אמא בנחת. כל מה שרציתי בעולם זה לדאוג לכם ולהכיר לכם תודה על כל מה שעשיתם בשבילנו. איבדתי אותך פעמיים, גם בתור אב וגם בתור החבר הטוב ביותר. לימדת אותי כל כך הרבה ועדיין לא שבעתי, תמיד הייתי רגוע כי ידעתי שאתה בסביבתי...

אוהב אותך ומעריך אותך על כל מה שעברת בשביל להקים את המשפחה שלנו. היית אומר לי שהחיים שלך ושל אמא נהיו הכי טובים מרגע שהגעתי עם תומר ושגיא לעולם, ותמיד הערכתי את זה.

מקווה שטוב לכם שם למעלה, הגעגוע אליכם לא ייגמר לעולם. בינתיים אמשיך את המורשת שלכם בגאווה, ואנחיל אותה בעתיד במשפחה שאקים".

ירין, אחיין, כתב: "קשה לי לדבר עליכם בלשון עבר, הלב שלי שבור ולא מעכל, אני אוהב אתכם. הייתם לי כמו הורים".

כתב יובל: "היה שלום חבר יקר. היית איש משפחה, אדם טוב ומנהיג מלידה. נוח על משכבך בשלום".

טלי כתבה: "אזכור אתכם תמיד. הייתם לי משפחה. השארתם אחריכם שני ילדים מדהימים, הדר ותומר. נתמוך בהם ככל שיצטרכו לאורך כל הדרך".

במרץ 2024 ערכו הדר ותומר אירוע זיכרון ליקיריהם סמוך לבית המשפחה השרוף. הם סיפרו עליהם, שיתפו במידע שאספו על האירוע ונוגן שיר שנכתב לזכרם. בסיום צעדו כל הנוכחים לבית העלמין של כיסופים, שם ניטעו ארבעה עצי אבוקדו לזכר אתי ואיתי, בנם שגיא והכלב סוקה.

תומר ספדה לכלב סוֹקה: "מי שלא גידל כלבים לא יבין את פנייתי אליך. נחתת בביתנו לפני שנה בערך כעובדה מוגמרת שהציב אבא, שהתאהב בך – גור רועה גרמני מלינואה. לא הותרת לנו ברירה אלא להיכבש בקסמיך.

אתה חלק ממני ומהמשפחה כולה. אוהבת אותך סוקה".

והמשיכה בפנייה לאהוביה: "תודה שהחדרתם בי את הערכים שלכם, תודה שהראיתם לי אהבת אמת מהי, תודה על העוגן והמגדלור שלכם, תודה על החום והמגע, תודה על ההומור והצחוק, תודה שהראיתם והארתם לי את הדרך, תודה שהרמתם אותי הכי גבוה שאפשר, תודה על הפשטות והאותנטיות, תודה שלימדתם אותי לאהוב את החיים, תודה שאתם שלי...

אני מבטיחה לכם משפחה יקרה שלי שני דברים. האחד – אני תמיד אסתכל על הצד החיובי שבכל דבר. השני – אני תמיד אהיה שם בשביל הדר, כפי שאני יודעת שהדר יהיה עבורי.

עד שנצטרף אליכם. ועד אז, שנינו ביחד נאיר את האור שלכם. שלא יכבה לעולם".