אתי (אסתר) זק ז''ל

קורות חיים

אתי אסתר, בתם של רחל ומאיר בן יעיש, נולדה בכ"ז בטבת תשל"ג (01.01.1973) בשדרות. ילדה שלישית במשפחה. אחות לסיגל, שי, ירון ונוֹני (אמנון).

גדלה והתחנכה בשדרות. למדה בתיכון "גוטוירט". נערה יפת תואר, חייכנית וטובת לב.

בת מסורה להוריה ואחות אוהבת ותומכת באחיה ובאחותה.

משבגרה, פגשה את איתי זק. האהבה ביניהם פרחה ועד מהרה הפכו לבלתי נפרדים. בשנת 1998 נישאו ובמהלך השנים נולדו לבני הזוג שלושה ילדים - הדר, תומר ושגיא. אתי הייתה אם מסורה שהקדישה את כל כולה לגידול ילדיה, הרעיפה עליהם חום ואהבה והנחילה להם ערכים של אהבת אדם ואהבת הארץ. סיפרה תומר בתה: "אימא שלי אישה ביתית ומשפחתית, הכול אצלה לפי הספר, פדנטית וממש 'חולת ניקיון'... אהבה לצחוק ובורכה בצחוק ממגנט, כשהתחילה לצחוק אי אפשר היה שלא לצחוק איתה... אימא דובה, אשר שמה את בני משפחתה לפניה.

תודה שהחדרתם את הערכים שלכם, תודה על החום והמגע, תודה על הפשטות, תודה שלימדתם אותי לאהוב את החיים".

בני המשפחה התגוררו ביישוב הקהילתי בת חפר, ובשנת 2010 עברו לקיבוץ כיסופים שבנגב המערבי. בקיבוץ נהגו לאמץ חיילי גרעין נח"ל וצבר. טל, חיילת בודדה שאימצו, סיפרה: "לפני עשר שנים בדיוק הגעתי לראשונה לבית של משפחת זק. הייתי חיילת בודדה בקיבוץ כיסופים ומשפחת זק המדהימה הייתה המשפחה המאמצת שלי. אתי ואיתי האנשים הכי חמים שיש, שמבלי שהכירו אותי התייחסו אלי כבת בית מהרגע הראשון... תודה שהייתם המשפחה שלי".

אתי, שכונתה בחיבה אסתריקה, עבדה בתחום החינוך ובלטה בחום ובאהבה שהעניקה לילדים שבהם טיפלה.

אישה רחבת לב, אצילה ותמימה, נכונה תמיד להושיט עזרה. אהבה לבשל ולאפות, וריח המטעמים שבישלה מילא את הבית. בשעות הפנאי נהנתה לצפות בטלוויזיה, בין היתר אהבה טלנובלות טורקיות.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים מגדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על היישובים ותושבי האזור. בבוקר זה החלה מלחמה.

באותו בוקר שהו איתי, אתי ובנם הצעיר שגיא בביתם שבכיסופים, שני הילדים הגדולים היו מחוץ לקיבוץ. עם תחילת המתקפה נכנסו לממ"ד יחד עם הכלב סוֹקה. הם היו מנותקי קשר שעות רבות, עד שבצהריים, כשבקיבוץ מתנהלת לחימה, יצאו ההורים מהממ"ד כדי לדבר עם ילדיהם. בשעה 12:45 דיברה אתי עם הדר ובהמשך עם תומר, סיפרה שהם בסדר ואז אמרה שהיא שומעת צרור יריות מחוץ לבית ועליה לדבר בשקט. זו הייתה השיחה האחרונה איתם, בסיום השיחה נכנסו בני המשפחה חזרה לממ"ד.

רק כעבור יותר מיממה ללא סימן חיים נמצאו כולם ירויים בממ"ד, בבית שנשרף כליל. אתי ובנה שגיא נמצאו חבוקים במיטה, האב איתי נמצא ליד הדלת כשלצידו הכלב סוקה.

באותו יום נרצחו שמונה-עשר חברים ועובדים בקיבוץ כיסופים, ואחד נחטף לעזה.

אתי אסתר זק נרצחה על ידי מחבלים בביתה בקיבוץ כיסופים בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והיא בת 50. הובאה למנוחות בבית העלמין בשדרות. לצד בעלה איתי ובנה שגיא. הותירה אחריה בן ובת, אם, אחות ושלושה אחים.

הם נטמנו זה לצד זה, ההורים וביניהם הבן, ועל שלוש המצבות נכתבו שלושת חלקי המשפט: "אין כמו אהבה ואין כמו בית ... ואין כמו אהבה שנותנת בית ... ואין כמו בית שנותן אהבה".

ספדה הבת תומר: "אמא. אני חושבת עלייך ובמוחי מתנגן השיר שלנו, "את יפה" של עידן יניב. רבים היללו ומהללים את זיו פנייך ויופייך, אך הסוד לו טמון באצילותך, בהקפדתך להימנע מלשון הרע, בראיית הטוב בכל אדם מטף ועד קשיש.

אני רוצה שתדעי שתמיד שאפתי ואשאף להיות בבואתך.

את ואבא בכל דרכיכם לימדתם אותי חברות, זוגיות, אהבה, הורות. תמיד תמיד הערכתי והוקרתי את המזל שנפל בחלקי לצמוח ולחזות בפלא הזה, שחלקתם גם איתנו".

כשלושה חודשים אחרי הרצח, ביום ההולדת של אתי, כתב הבן הדר: "היינו צריכים לחגוג לך 51 היום. הייתי צריך לכתוב לך כמו בכל שנה ברכה או מגילה, היית צריכה להתרגש ולדמוע וכמו בכל שנה להגיד לי – 'אתה תומר ושגיא המתנות הכי גדולות שקיבלתי בחיים האלה, אני מודה לאלוהים כל יום עליכם', ואבא היה אומר לי – 'איך שאתה יודע לרגש את אמא שלך'.

זאת את שריגשת אותי, כל הרגישות שיש בי היא ממך. כשאמרתי לאמא שאני רוצה לב מאבן כי אני רגיש מדי וזה קשה לי היא חיבקה אותי ואמרה שרגש זה הדבר הכי יפה שקיים, ושזאת מתנה שצריך להודות עליה. אוהב אותך אמא, לא שבעתי מלהגיד זאת ולעולם לא אשבע".

כתב ירין אחיינם: "קשה לי לדבר עליכם בלשון עבר, הלב שלי שבור ולא מעכל, אני אוהב אתכם. הייתם לי כמו הורים".

דפנה כתבה: "כמה אהבה הייתה בכם תמיד! נשמור על הדר ותומר שלכם/שלנו. יהיה זכרכם ברוך".

במרץ 2024 ערכו הדר ותומר אירוע זיכרון ליקיריהם סמוך לבית המשפחה השרוף. הם סיפרו עליהם, שיתפו במידע שאספו על האירוע ונוגן שיר שנכתב לזכרם. בסיום צעדו כל הנוכחים לבית העלמין של כיסופים, שם ניטעו ארבעה עצי אבוקדו לזכר אתי ואיתי, בנם שגיא והכלב סוקה.

תומר ספדה לכלב סוֹקה: "מי שלא גידל כלבים לא יבין את פנייתי אליך. נחתת בביתנו לפני שנה בערך כעובדה מוגמרת שהציב אבא, שהתאהב בך – גור רועה גרמני מלינואה. לא הותרת לנו ברירה אלא להיכבש בקסמיך.

אתה חלק ממני ומהמשפחה כולה. אוהבת אותך סוקה".

והמשיכה בפנייה לאהוביה: "תודה שהחדרתם בי את הערכים שלכם, תודה שהראיתם לי אהבת אמת מהי, תודה על העוגן והמגדלור שלכם, תודה על החום והמגע, תודה על ההומור והצחוק, תודה שהראיתם והארתם לי את הדרך, תודה שהרמתם אותי הכי גבוה שאפשר, תודה על הפשטות והאותנטיות, תודה שלימדתם אותי לאהוב את החיים, תודה שאתם שלי...

אני מבטיחה לכם משפחה יקרה שלי שני דברים. האחד – אני תמיד אסתכל על הצד החיובי שבכל דבר. השני – אני תמיד אהיה שם בשביל הדר, כפי שאני יודעת שהדר יהיה עבורי.

עד שנצטרף אליכם. ועד אז, שנינו ביחד נאיר את האור שלכם. שלא יכבה לעולם".