קורות חיים
שחר דבורה, בתם של רחל לאה ואילן מלך טרואן, נולדה בעיר קולומביה שבמדינת מיזורי, ארה"ב, ביום כ"ח באלול תשל"ג (25.09.1973). אחות לבר, אהרון, יהושע, יהודה ואברהם (אייבי).
כשהייתה בת שנתיים, עלתה המשפחה לישראל.
שחר גדלה והתחנכה בעומר. למדה בבית הספר היסודי "עומרים" ביישוב, ולאחר שבתון של שנתיים בארצות הברית חזרה המשפחה ארצה והיא למדה בבית הספר היסודי "צין" במדרשת בן-גוריון. בתיכון למדה ב"מקיף א'" בבאר שבע, למעט כיתה י"א, שבה למדה כתלמידת חוץ בפנימייה היהודית "כרמל קולג'" בבריטניה.
בצבא שימשה כחובשת קרבית ושירתה בגזרת חאן יונס. היא ראתה כל פצוע, חייל או תושב, כאדם ובאמבולנס, בדרך לפינוי, נהגה להחזיק את ידי הפצועים ולשיר להם.
מנעוריה כתבה, הלחינה ושרה. אחרי הצבא סימה בהצטיינות את המכינה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אך הרגישה צורך לעשות ״מסע לנפש״ כדבריה, ונרשמה ללימודים בבית הספר "רימון" למוזיקה ברמת השרון.
באחד הימים, הבחינה בשלומי (דוד) מתיאס, שלמד גם הוא ברימון. הם נפגשו ב"מבוא להרמוניה א׳" ואחר כך עוד כמה פעמים ברכבת. חברות נוצרה בין השניים. שחר לא תכננה מערכת יחסים רצינית, אבל השניים התאהבו והשאר היסטוריה.
כשסיימו את הלימודים, נישאו והחליטו להשתקע בבאר שבע. ב-2002, בדיוק בתאריך הולדתה, הביאה לעולם את בתם הבכורה, שיר. שנתיים לאחר מכן נולדה בתם השנייה, שקד, וב-2007 נולד רותם. שחר הייתה אם אוהבת ומסורה ששמה את ילדיה לפני הכול.
שחר שפעה כישרונות, שאיפות וחלומות, ולקחה חלק במגוון עיסוקים ויוזמות. היא הייתה בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותעודת הוראה באנגלית, שניהם מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. יחד עם בעלה, שלומי, הייתה ממייסדי בית הספר הדו-לשוני "דגניה" (כיום "הגר") בבאר שבע, בו למדו גם ילדיהם.
ב-2014 עברה עם בעלה ושלושת ילדיהם לקיבוץ חולית, הנמצא בעוטף עזה. היא הייתה חלק מוועדת התרבות של הקיבוץ, ארגנה את הטקסים הקיבוציים בכישרון רב ומדי פעם אף השתתפה בהם. הביצוע שלה ושל שלומי לשיר "נחמה", שנכתב על ידי המשוררת רחל שפירא, הוקלט בתקופת הקורונה לטקס יום הזיכרון לשואה בקיבוץ. ביצוע זה הוא האהוב על המשוררת, והוכנס על ידה לספרייה הלאומית.
לאורך השנים, שימשה כפעילה חברתית, פעלה בארגון הורים שקידם שוויון ודו-קיום, התייצבה למחאות בעד הדמוקרטיה ב-2023 ולקחה חלק במיזם "הנשים באדום", שמחה כנגד הרפורמה המשפטית שקודמה על ידי הממשלה.
עם כל זאת, המשיכה להתפתח כאומנית ויוצרת מוכשרת ביותר, שבלטה בקולה העמוק ובנוכחותה הבימתית הכובשת ונטולת העכבות. אחרי לימודיה ברימון, הופיעה במועדונים ובאתרים באזור הדרום ונגעה בלבבותיהם של רבים. קהל מעריציה הגיע ממרחקים על מנת לשמוע את קולה ואת השירים שכתבה ממעמקי נשמתה, ללא מעצורים ומסננים, בחדות, במורכבות ובכנות שאפיינו אותה.
שחר המשיכה ליצור מוזיקה כל הזמן, עם שלומי ובלעדיו. בקצב שלה, ועם היתרונות והחסרונות של חיים בפריפריה, עבדה על הקלטת שיריה והוצאת אלבום. היא לא הספיקה להשלים את העבודה ולהוציא אותו לאור.
בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה - קיבוצים ומושבים - ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרבות באותו יום.
בבוקר זה החלה מלחמה.
שחר, שהייתה בבית יחד עם שלומי ועם בנם רותם בן ה-16, כתבה ב-7:45 בבוקר בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית שהם מתבצרים בממ"ד ושומעים יריות וזכוכית מתנפצת: ״זה מפחיד״. באותו הזמן, הבנות שיר ושקד הסתגרו כל אחת בממ"ד של יחידת המגורים שלה, בשכונת הצעירים של הקיבוץ. גם שחר וגם שלומי יצרו קשר עם הבנות לוודא שהן בטוחות וממושמעות להוראות ההתגוננות.
לאחר ההודעה שנשלחה בקבוצה המשפחתית, הבינו שלומי, שחר ורותם שמחבלים פרצו לבית. מאחר ולא היה באפשרותם לנעול את דלת הממ"ד, שלומי ביקש מרותם שירים מזרון גדול שהיה בחדר ויחד הם העמידו אותו כנגד הדלת. שחר ביקשה מרותם לשכב במקום המזרון על הרצפה בין המיטה לקיר, ונשכבה מעליו.
המחבלים פרצו לממ"ד, זרקו רימון שהתפוצץ ונכנסו לממ"ד כשהם יורים לכל עבר. שחר מתה מיד, מגוננת על בנה רותם בגופה. רותם שמע את שלומי צועק שידו התפוצצה ונאנק מכאבים במשך יותר מדקה, עד שהיה שקט לגמרי.
רותם לא העז להשמיע קול או לזוז ממקומו. הוא ספג קליע בבטנו ונפצע בקרסולו ומעל לעינו מרסיסי רימון. הוא שמע את המחבלים צוחקים. הם הציתו כורסה בסלון ויצאו להמשיך במסע הטבח. ב-8:01, כשהוא עדיין מסתתר תחת גופת אימו, שלח למשפחה הודעה: "אבא ואמא מתים. מצטער". שיר ושקד הספיקו לקבל את ההודעה. הן הזעיקו עזרה אך היא לא הצליחה להגיע לחולית בגלל סדר הגודל של אירוע חדירת המחבלים. הקליטה של הבנות נגמרה לקראת השעה 8:45 והן נשארו כך למשך כל היום, שמעו את קולות הנפץ, את הירי ואת קולות המחבלים ליד הבית אך לא ידעו מה עלה בגורל אחיהן.
בתושייה רבה, כשכבר לא יכול היה לנשום בגלל העשן שמלא את הבית, רותם הדף את גופת אמו וחיפש מחבוא. הוא שמע את המחבלים חוזרים לבית פעם אחר פעם, בוזזים ושורפים בקולות שמחה וצחוק.
רותם חולץ רק לאחר עשר שעות, נותח בבית החולים סורוקה בבאר שבע, ואושפז במחלקת הכירורגית. שיר ושקד שרדו את התופת, כל אחת לבד עד הערב. שקד ברחה מדירתה ובאה להתחבא עם שיר. הן חולצו אחרונות מקיבוץ חולית לאחר כשש-עשרה שעות.
15 מתושבי חולית ושני עובדים זרים נרצחו במתקפה על הקיבוץ.
שחר דבורה מתיאס (טרואן) נרצחה בביתה בקיבוץ חולית בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023). בת 50 הייתה בהירצחה. היא ובעלה שלומי שנרצח לצידה הובאו למנוחות בבית העלמין בעומר. הותירה שתי בנות ובן, הורים, ארבעה אחים ואחות למשפחת טרואן, הורים, אח ואחות למשפחת מתיאס וחברים אוהבים רבים.
על מצבתה חקקה המשפחה את המילים: "בת, אחות, אמא, יוצרת וחברת אמת. נקטפה בטרם עת, קולה יהדהד בליבנו לעד".
ילדיהם כתבו והקריאו במחאה להשבת החטופים בבאר שבע: ״בכל פעם מאז אותה שבת כאשר עלינו לדבר על ההורים היה לנו חשוב לציין שהם היו אנשים קשובים, מצחיקים, מלאי חיים, רודפי צדק ובעלי תקווה לשלום. שניהם אהבו את מדינת ישראל, כאבו איתה, דאגו לה ונלחמו עבורה כשעלה הצורך".
אחיה של שחר, אהרון, כתב: "שחר ושלומי היו מוזיקאים, יוצרים, מורים ומפיצי תרבות, חלוצים, בעלי הישגים, יועצים וחברים נהדרים, מלאי תשוקה, חוש הומור משובח ולעיתים עצבות עמוקה, הורים אוהבים וילדים אוהבים להוריהם ולבני משפחתם, חפצי חיים ורודפי שלום".
לאחר מותה של שחר, נחשפו מוזיקאים מובילים ליצירתה והתאגדו יחד על מנת להוציא את אלבומה לאור.