יהודה דימנטמן ז''ל

קורות חיים

יהודה, בנם של מרים ומרדכי שלום, נולד ביום י"ח בסיוון תשנ"ו (05.06.1996) בירושלים. בן זקונים למשפחה ברוכת ילדים ולו אחד-עשר אחים ואחיות - שמשון, אליהו, שלמה, נחמה, אביגדור, טובי, רות, חנה, רחל, אפרים ואפרת.

גדל במבשרת ציון שממערב לירושלים. למד בבית ספר יסודי "מורשה" בירושלים ובתיכון "בני צבי" בבית אל. בכיתה י"ב עבר לישיבת "חוות גלעד" ושילב לימודי ישיבה, בגרות ומגורים ביצהר.

בתקופת הישיבה הגבוהה למד בישיבת "מגדל העמק", בישיבת "מרכז הרב" ובישיבת "חומש".

בהיותו בן 22 נשא לאישה את אתיה. בני הזוג התיישבו בשבי שומרון שבצפון השומרון בסמוך ליישוב החרב חומש. בשנת תשפ"א (2021) נולד בנם דוד, שזכה להכיר את אביו רק שמונה חודשים.

יהודה ואתיה היו חברי גרעין ישיבת "חומש" שבצפון השומרון. יהודה למד במכון למורים ביישוב עמנואל, וקיבל תעודת הוראה. הוא מסר את נפשו על לימוד התורה ויישוב הארץ, אדם אהוב, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. תמיד היה בשמחה, בחיות ובמאור פנים. פניו המאירות ושמחת החיים שלו אפיינו אותו במיוחד. כל אדם שפגש הפך לחבר שלו, ותמיד דאג שלכולם תהיה תחושה נעימה בחברה. היה מדריך אהוב על חניכיו בתנועת הנוער ושמר איתם על קשר עד יומו האחרון. יהודה מסר את נפשו ומרצו על ארץ ישראל בבניית גבעותיה ובחיזוק יישובה, אהב מאוד לטייל בנופיה ולטבול במעיינותיה.

ביום חמישי בערב, אור לי"ג בטבת תשפ"ב (16.12.2021), בתום יום הלימודים בישיבת חומש, הצטרף יהודה לרכב הראשון שיצא לביתם אשר בשבי שומרון הסמוכה. ביציאה מחומש בפנייה לכביש הראשי ארבו שלושה מחבלים ופתחו באש לעברם. יהודה נפגע ממטח היריות בצווארו ועלה בסערה השמיימה תוך דקות ספורות. שני חבריו שהיו ברכב נפגעו מרסיסים אך ניצלו.

בן 25 בהירצחו. יהודה הובא למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול, ירושלים. הותיר אישה ובן, הורים ואחד-עשר אחים ואחיות.

ביום הרצח ממש נולד ליהודה אחיין, ובקום משפחתו מן ה"שבעה" נערכה הברית. התינוק נקרא על שם דודו - לביא יהודה.

בדברים שנשאו בברית המילה הביאו בני המשפחה מדברי משוררים, בשינויים והתאמות:

על פי "הרעות", חיים גורי: "ונזכור את כולם / את יפי הפאות והתואר / כי מסירות שכזאת לעולם / לא תיתן את לבנו לשכוח / אהבה מקודשת בדם / את תשובי בינינו לפרוח."

על פי "אחי הצעיר יהודה", אהוד מנור: "בני הצעיר יהודה / אתה ודאי יודע / אתה ודאי שומע / כל חבריך הטובים שהכירוך ולא הכירוך / נושאים דמותך עמם / ובכל מרחבי ארצנו, אתה נמצא איתם / בני הטוב, אני זוכר את שתי עיניך / ואת שמחת חייך / ובן ונכד יפה כמוך / בשמך לו נקרא - לביא יהודה."

אחרי מות יהודה נחשפה משפחתו לרשימות אישיות אותן רשם לעצמו במחברותיו. ברשימות אלו מתגלה עולמו הפנימי:

"למות על קידוש ה' זה קל, לחיות על קידוש ה' פי 8 קשה!

למות זה בנקודת ההכרעה אתה עם ה' או לא עם ה', זה רגע אחד שאתה צריך להתגבר וגם שקשה, פתאום יש כוחות, אבל לחיות על קידוש ה' זה לשמור על המחשבה 24/7 לקום כל יום להתפלל בכוונה 3 תפילות ביום בכוונה.

ללמוד ברבאק! גם כשאין כוח. לכבד את אבא ואמא. לעזור לאנשים ולדאוג לפרנסה ולא לריב עם אנשים ולא לגזול ולא אבק גזל!

בקיצור, פי 8 קשה, ואחרי כל זה גם להרגיש בשליחות זה כמעט ולא נורמלי וזה מגניב, איך יש כל כך הרבה אנשים כאלה!

וזה לא שאני בא לזלזל בלמות על קידוש ה'. אלא לתת פרופורציות..."

עוד ברשימותיו:

"המוות איננו מפחיד! הפחד זה המשפחה והכאב...

שמחה תחיה כל חי, היא איננה המטרה אבל היא חשובה!"

כחודשיים אחרי רצח יהודה החליטו תלמידי ישיבת "נחלת ישראל", שהוא היה בין בוגריה, להלחין ולבצע לזכרו שיר שכתב. השיר "מתנה משמיים" שכתב בהיותו בישיבה הולחן על ידי צור חיים בן משה, וניתן להאזין לו באתר יוטיוב. באתר גם ניתן לצפות בסרטי זיכרון ליהודה.

מילות השיר: "שלב אחרי שלב, דף אחרי דף / למרות שאני בכלל לא עף / יום אחר יום, שבוע אחר שבוע / מסתבך בעצמי ממש תקוע / ציפיתי, ייחלתי, התפללתי וביקשתי / אכזבה הדבר היחיד שקיבלתי.

לא רואה אורות, מתמודד מול בעיות / רואה רק ירידות, כישלונות ונפילות / מתעקש פעם אחר פעם / מנסה להרגיש טיפה ת'טעם / ציפיתי, ייחלתי, התפללתי וביקשתי / אכזבה הדבר היחיד שקיבלתי.

אבל פתאום שהסתכלתי לאחור / ראיתי שכולי משופע באור / דף ועוד דף נהפך למסכת / ופעם אחר פעם יצאתי מהתסבוכת / שבוע אחר שבוע הפך לשנתיים / מרגיש שכל חיי מתנה משמיים!"

"לא בחרנו להיות משפחה שכולה," כתבו בני המשפחה, "אך משנבחרנו לכך השתדלנו להפוך את גורלנו זה 'מגורל לייעוד'.

יהודה השאיר לנו מסרים לאומיים ואישיים שלאורם אנו משתדלים ללכת. נרתמנו בכל מאודנו להגשמת חלומותיו של יהודה הי"ד. ההתמודדות המשפחתית המגובשת הקלה עלינו לשאת את המשימה כאשר כל אחד ואחד תרם את חלקו. חשנו חובה למנף את אסוננו הפרטי לעשייה חיובית מבחינה לאומית ובכך אנו מוצאים נחמה פורתא.

נפילתו של יהודה נגעה לליבם של רבים ועדיין משאירה רושם רב. הרצח שלו השפיע מאוד על האווירה הציבורית בנושא של יישוב הארץ והיחס לביטול חוק ההתנתקות. רבבות החלו נוהרים ליישוב החרב חומש בצעדות שהתקיימו למקום ולהפגנות המוניות שהיוו זעקה להלך כיהודים גאים בכל מרחבי ארצנו. בחסדי ה' כשנה לאחר הפיגוע תוקן חוק ההתנתקות והיישוב חומש החל אט אט להיבנות מחדש ולקום מעפר, וחלה תזוזה מאד משמעותית ביישובה המחודש של חומש. כמו כן מפעלי הנצחה חינוכיים ולאומיים רבים הוקמו לזכרו לאהבת העם, התורה והארץ.

לאורו אנו משתדלים לחיות בזיכרון ולא בדיכאון, בזיכרון המתוק שנשאר לנו מיהודה הי"ד. וכדברי הפייטן: 'עין במר בוכה ולב שמח'.

אנו מרגישים שיהודה נמצא ונוכח איתנו מבחינה נפשית ורוחנית, כדברי רבי נחמן מברסלב: 'עיקר השלמות של הנשמה היא, בעת שהיא עולה למעלה - תהיה למטה גם כן, שתאיר בבני העולם הזה, וכשנשארת דעתו של אדם למטה, נחשב כאילו הוא בעצמו נשאר בעולם'."