מיכאל מיקי פייגה ז''ל

קורות חיים

מיכאל נולד בירושלים ביום ו' בתמוז תשי"ז (05.07.1957) – בדיוק ביום ההולדת של סבא שלו. אביו יהודה פייגה, פיסיקאי גרעין ומומחה לקרינה רדיואקטיבית ולפיתוחים רפואיים קשורים, נולד בגרמניה ב-1926 ועלה לארץ עם הוריו ב-1933 לאחר עליית היטלר לשלטון. הם גרו בחיפה, סבו של מיכאל היה רופא וסבתו ציירת. אימו של מיכאל, שרה ממשפחת בן-צור, הייתה בת למשפחה ירושלמית שהסבא והסבתא שלה הגיעו מתימן.

מיכאל היה בן בכור להוריו. הוא נולד בירושלים ולאחר שנתיים נולד אחיו אורי. כשהיה כבן שלוש הם עברו מירושלים לרחובות, שם אחרי עוד ארבע שנים נולדה אחותו יעל.

ילדותו של מיכאל, שנקרא בפי כל חבריו - מיקי, עברה בעיר רחובות. הוא למד בבית הספר היסודי סמילנסקי ובתיכון דה-שליט. מיכאל היה הטיפוס של "הפרופסור המפוזר" כבר מילדות, ואחותו סיפרה שלפעמים היה שוכח להגיע לבית הספר כי היה מתיישב על המדרכה בדרך ושוקע בספר שקרא. הוא בלט כנער סקרן, אינטלקטואל וידען גדול שהתפרש על הרבה תחומים. אהב היסטוריה וקרא כבר בשנות התיכון ספרים כמו - מלחמות היהודים ברומאים, או - עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי.

בצבא שירת מיכאל בהנדסה קרבית, בתחום של לוחמת אב"כ.

בתום שירותו הצבאי פנה מיכאל ללימודים אקדמיים. למרות שלמד במגמה ריאלית וכל חבריו הלכו להנדסה ולמדע הוא החליט באופן חריג ללמוד מדעי החברה בירושלים, בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית.

מהיום הראשון, סיפרה רעייתו נורית, מיכאל התייחס ללימודים ברצינות ובתשוקה וקרא את כל הביבליוגרפיה שניתנה (הצדיק שבסדום, כדבריה). בסמסטר הראשון ללימודים הוא יזם קבוצת לימוד בין הסטודנטים ללמידה משותפת של המאמרים, ושם פגש את נורית, שהעידה: "התרשמתי מהחדות והחריפות ומההומור שלו מיד". בחודש מרס 1983, אחרי שלוש שנים וחצי של זוגיות, השניים נישאו.

בין 1984 ל-1993 נולדו לבני הזוג שלוש בנות: גלית, נוגה ודנה. "מיכאל היה אבא נפלא", סיפרה נורית, "הייתה לו נשמה של ילד סקרן, המון סבלנות ולא טיפה אחת של אגו. הוא שיחק והקריא סיפורים לבנות וריתק אותן בידע שלו. הייתה לו פילוסופיית חיים חריגה. כמי שהתייתם מאביו בגיל צעיר (כשהיה חייל) הוא טען שהכי חשוב בחיים זה להיות נחמד לאנשים אחרים, להיות איש טוב. כמי שכתב מאמר על המושג 'פראייר' בחברה הישראלית הוא היה אומר שהוא מעדיף להיות מנוצל ולא מנצל".

מיכאל חלק את הידע העצום שלו ברוחב לב עם כולם. הוא לימד את הבת הבכורה, גלית, על כוכבים כשהיא הייתה רק בת חמש, והיא הלכה לגן וסיפרה לגננת. לבת השנייה, נוגה, הוא סיפר על חיות, כי בילדותו הוא כתב ואייר אטלס בעלי-חיים. ולבת השלישית, דנה, סיפר על המיתולוגיה היוונית וקרא לה אגדות. "הוא יעץ לי והדריך אותי לאורך הלימודים האקדמיים שלי", סיפרה רעייתו נורית, "כשהתחלתי לעבוד ביד ושם סיפר לי על המלחמה דברים מרתקים והביא לי ספרים שלדעתו היו חשובים".

מיכאל היה יצירתי, כתב סיפורים ושירים מבדחים וידע לאייר בכישרון רב. היה לו חוש הומור יוצא מן הכלל שהיה משתמש בו גם לפתיחת ההרצאות וגם ברגעים של מתח בין אנשים. בשעות הפנאי הוא אהב לשחק כדורסל עם החברים מרחובות, והתעניין בכדורגל ובמשחקי כדורגל.

עם התקדמותו בלימודים באוניברסיטה העברית מיכאל מונה כעוזר הוראה ומחקר. כן היה מורה בבית חינוך בירושלים ורכז בפרויקט ולנברג בבית הספר לתלמידי חו"ל. הוא בחר להתמחות ולחקור את החברה הישראלית ועשה את הדוקטורט שלו על גוש אמונים ושלום עכשיו. במסגרת המחקר מיכאל כתב יומן שדה בימית על הנסיגה מסיני, ערך תצפיות וקיים ראיונות שטח עם ראשי המתנחלים וראשי שלום עכשיו. הדוקטורט שלו התפרסם כספר: "שתי מפות לגדה: גוש אמונים, שלום עכשיו ועיצוב המרחב בישראל". הספר זכה ב"פרס שפירא" לשנת 2010, המוענק לספר הטוב ביותר בלימודי ישראל שיצא לאור באותה שנה.

ב-1996 נסע מיכאל עם משפחתו לשנת פוסט דוקטורט באוניברסיטת פן היוקרתית בארצות הברית, שם הוא הוזמן להשתתף בקבוצת מחקר שבה נטלו חלק בכירי החוקרים מישראל ומארה"ב. בתום השנה הוא התקבל לאוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע כמרצה מן המניין, והמשפחה עברה לגור במדרשת בן-גוריון. בהמשך עברו לגור ברמת גן.

מרגע שהגיעו לנגב מיכאל נעשה מעורב במסלול ללימודי מדינת ישראל וגם בקהילה המקומית. הוא לקח חלק באירועים תרבותיים שאליהם הגיעו מכל הנגב והיה גם מכותבי עיתון "על הראש" שיצא ביוזמת ובהפקת מכוני בן-גוריון. "מיכאל היה מחנך בנשמתו", כתבה רעייתו, "וכשיצאנו לשבתונים הוא תמיד ביקש ללמד ולא רק להסתפק במחקר. ראה שליחות בהקניית ידע והבנה לסטודנטים בחו"ל על החברה הישראלית. הסטודנטים הישראלים שלו מספרים שתמיד היה לו זמן בשבילם. הוא היה אכפתי ותומך ובזכותו הם סיימו את הלימודים". אחרי כמה שנים מיכאל מונה לכהן כראש המסלול ללימודי מדינת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון.

ביום רביעי בערב, אור ל-ג' בסיוון תשע"ו (08.06.2016), נורית סיימה סידורים בתל אביב, מיכאל סיים כנס אקדמי ובני הזוג נפגשו לארוחת ערב במרכז העיר, במתחם שרונה. הם התיישבו במסעדת "בנדיקט" בשולחן שצמוד לדלת בחוץ, אכלו ושוחחו, כאשר מחבלים פלסטינים שישבו כאורחים במסעדת "מקס ברנר" הסמוכה קמו ממקומם והחלו לירות לכל עבר. סיפרה נורית: "דיברנו על החתונה הקרובה של הבת הבכורה שלנו ועל נושאים אחרים והתכוונו לעזוב. הזמנו את החשבון והמלצר התעכב למעלה מעשר דקות ולא בא לגבות את התשלום. לאחר שקראתי לו הוא אסף את כרטיס האשראי, וברגע שהוא נכנס למסעדה התחילו היריות מאחורי. מיכאל קפץ מיד על רגליו ואמר אוי! אני קמתי בעקבותיו ומסביבי צרחות ואנשים בורחים. הקפתי את השולחן, חלפתי על פני מיכאל שהיה צמוד לדלת ונכנסתי פנימה. כשהייתי בפנים עדיין עם הגב לדלת שמעתי שתי יריות. מיד נכנסתי מאחורי הקיר הפנימי של בנדיקט, שם הסתתרו עוד חמישה אנשים. שמעתי עוד צרור ואז היריות התרחקו. רצתי החוצה להגיד למיכאל שאני בסדר ומצאתי אותו שוכב ליד הכניסה בין השולחנות. צעקתי שיעזרו לי להפוך אותו כדי לעצור את הדימום אבל לא היה שם אף אחד עדיין, לא חובשים ולא עזרה ראשונה. והוא נשם את נשימותיו האחרונות מול עיני". בירי המחבלים נרצחו ארבעה מהמבלים באזור, בהם מיכאל, ואחרים נפצעו.

מיכאל היה בן 59 במותו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין ברחובות. הותיר אם, אישה ושלוש בנות, אח ואחות.

"מיכאל היה איש מאופק ועדין שלא מרבה במלים", כתבה רעייתו, "אבידה גדולה למשפחתו ולכל חבריו. הוא היה חוקר של החברה הישראלית ובשנים האחרונות עסק וכתב על רצח רבין ויגאל עמיר ובעיקר בנושא הנצחה והסברה. הוא ביקר וצילם בכל האנדרטאות בארץ, ובין הצילומים יש גם אנדרטת חללי האיבה בהר הרצל. אירוניה של הגורל?"

חבריו של מיכאל הוציאו חוברת ניחומים מיד לאחר האירוע, שבה כתבו חוקרים מהארץ והעולם, סטודנטים ועוד. כן התפרסמו דברים לזכרו באתרים שונים ובדפי פייסבוק. אוניברסיטת בן-גוריון, בה לימד מיכאל, החליטה על הקמת קתדרה על שמו לחקר מדינת ישראל, במסגרת מכון בן-גוריון. ההכרזה הרשמית על כך, בחבר הנאמנים, מתוכננת לקראת יום השנה להירצחו. באותו מועד מתוכנן לצאת ספר המכנס את מאמריו בעברית, וכן ספר באנגלית.