קורות חיים
עידו, בן ציונה ואברהם, נולד בבאר שבע ביום כ"ו בחשוון תשל"ה (11.11.1974). ילד שלישי להוריו, אח של ענבל, אסף ורעות.
עידו גדל בבסיס חיל האוויר בחצרים, סמוך לבאר שבע, שם שירת אביו. הוא החל את חינוכו בבית הספר היסודי האזורי "מרחבים". כשהמשפחה עברה ליבנה, לשכונה הצבאית, עבר ללמוד בבית ספר "רמות ויצמן" והמשיך לתיכון "אלון גינסבורג" ביישוב.
בתום לימודיו התגייס לצה"ל, ושירת שירות מלא בסיירת מטכ"ל. בתום שירות החובה המשיך לשירות מילואים בסיירת, שירות אותו עשה בהתמדה לאורך השנים ובמסגרתו השתתף במבצעים בגזרות גבול שונות. עידו היה גאה מאוד בשירותו, ואף זכה בתואר מצטיין הנשיא. הוא גם יצא עם משלחת צה''ל של מפקדים נבחרים לפולין - משלחת ''עדים במדים'', מסע שהיה משמעותי מאוד עבורו.
אחרי שירות החובה בצה"ל פנה עידו ללימודים גבוהים. הוא סיים בהצלחה לימודים לתואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה ולימודי מינהל עסקים במכללה האקדמית באור יהודה. במקביל ללימודיו החל לפתח קריירה בתחום ניהול מכירות וסחר. עבד כמנהל מכירות ב"עלית", המשיך כמנהל מכירות ארצי בחברת "פור לס דלק", אחר כך ניהל את "קונטקט", רשת מעבדות וחנויות צילום. משם המשיך למקום עבודתו האחרון, ב"חברה המרכזית למשקאות והפצה", מפיצת קוקה קולה בישראל, שם החל בתפקידי שטח והגיע לתפקיד בכיר כמנהל מטה סחר.
עידו נישא לספיר. בשנת 2000 נולד נועם, ובסוף 2001 נולדה ליהיא. אחרי גירושיו הוא נישא לטל ובני הזוג גרו ברמת גן.
לכל אורך חייו עידו הירבה להתנדב. מעבר להתנדבותו למילואים כל אימת שנדרש התנדב גם ביחידת הצוללים של זק"א. כן שימש כ"אח בוגר" לילד אומנה, אותו חנך במסגרת פרויקט חונכות (פר"ח) בזמן לימודיו והמשיך גם לאחר מכן. "עידו היה איש גבוה וחזק בעל לב עצום ועם מקום בו לכולם", כתבה רעייתו טל, "הוא תמיד רצה להספיק הכול ולטרוף את החיים בביסים גדולים. היה תמיד הרוח החיה בכל מקום בו נכח. בדרכו המיוחדת והכובשת ידע לגעת בכל אדם בו פגש. אדם בעל מחויבות אדירה להתנדבות ולעזרה לזולת. איש אמיץ, חכם ורגיש, אוהב ארץ ישראל, שערכי המשפחה, החברות, הנתינה ואהבת האדם באשר הוא אדם תמיד היו דרכו".
הוסיפה רעות, אחותו: "הוא היה המצחיק, היוזם, מי שמפיח חיים בכל שיחה ובכל מפגש. אנשים אהבו להיות לידו ... עידו היה אדם נפלא שאהב את החיים. הוא חי כל יום כאילו זה יומו האחרון. כל דבר הוא עשה בתשוקה רבה ובשמחת חיים גדולה. הרגשתי תמיד שהוא טורף את החיים כאילו הוא הולך למות".
כחודש לפני הירצחו של עידו יצא מערך המילואים בפרסום על גבי שלטי חוצות בכותרת "מילואים זה כולנו", כהוקרה לאנשי מילואים מצטיינים, ובעיר רמת גן בחרו לציין אותו. בשלט שנתלה ברחוב ראשי בעיר נכתב – "עידו בן ארי מרמת גן. העיר מצדיעה לך ולכל משרתי המילואים".
עידו האמין בדרך של שלום, בהידברות ובחינוך. ביום העצמאות תשע"ו, כשעבר ליד טנקים שהביאו במיוחד לתצוגה, אמר: "אנחנו צריכים לעשות שינוי בתפיסת החינוך - לא לגדל את הילדים על מורשת המלחמות, אלא לגדל אותם על מורשת השלום!"
ביום רביעי ב' בסיוון תשע"ו (08.06.2016) בערב בילו עידו, טל ושני הילדים בארוחת ערב במסעדת "בנדיקט" במרכז תל אביב, במתחם שרונה. למחרת בבוקר הוא התכוון לנסוע ליומיים של צלילות באילת עם חבר, על כן תכנן את המפגש עם ילדיו לאותו ערב.
לפתע, סמוך לתשע וחצי בערב, קמו ממקומם שני מחבלים פלסטינים, שישבו לבושים בחליפות מחויטות כאורחים במסעדת "מקס ברנר" הסמוכה, והחלו לירות לכל עבר. בירי המחבלים נרצחו ארבעה מהמבלים באזור, בהם עידו, ואחרים ובהם רעייתו טל נפצעו. עידו מת מכדור בגבו, בעת שניסה לבדוק מה קרה לילדיו ולאשתו.
בן 41 במותו. עידו הובא למנוחות בבית העלמין ביבנה. הותיר אישה, בן ובת, הורים, שתי אחיות ואח.
עידו היה חתום על כרטיס אדי לתרומת איברים. אחרי מותו נתרמו שתי קרניות עיניו, אשר הצילו שני חולים.
ספד אביו אברהם: "עידו בני האהוב והיקר, במחוזות נורמליים לא מקובל שאבות קוברים את ילדיהם, אבל במקרה הזה התחלפו היוצרות, אב קובר את בנו ואין קשה מזה ... חיי לא יהיו כשהיו. אנחנו לא רוצים נקמה, אנחנו רוצים פתרון. אין לנו ארץ אחרת והיא יקרה לנו. בני, נתגעגע אליך ותחסר לנו, אנחנו לא יודעים איך נמשיך, כולנו המומים, שפוכים וממוטטים. מבטיחים לשמור על מורשתך אבל לא בטוחים שנצליח במקומך".
ליהיא, בתו של עידו, כתבה לו בפייסבוק: "אבא, קשה לי לכתוב את זה בלי לבכות, אני מלאה בדמעות עכשיו. אני יודעת שלא היית רוצה שנהיה במצב הזה, שאנחנו בוכים ועצובים, אם היית כאן איתנו היית אומר שיהיה בסדר וצוחק על זה והיית מארגן מסיבה ענקית. אבל אתה לא כאן, וקשה לי ולנועם ולכולם, קשה לי לראות את כולם בוכים. קשה לי עם כל האנשים שכל הזמן מסתכלים עלי ברחמים ואומרים לי כמה אני דומה לך, שאני עידו בקטן. בכל דבר אמרו לי שאנחנו דומים: דומים בפנים, בהתנהגות, בזה שאני נכנסתי לכולם ללב בדיוק כמוך, אפילו אמרו לי שיש לנו אותן כפות רגליים.
המון אנשים אהבו אותך ובצדק. היית בן אדם מדהים שכולם אהבו וכולם רצו להיות בחברתו תמיד, היית מצחיק את כולם כל פעם מחדש. היית בן אדם מאוד בטוח בעצמו שנתן לי ולנועם תמיד הרגשה שיש לנו על מי לסמוך, גם אם לא בדיוק ידעת מה לעשות. אני אוהבת אותך לנצח ואני בחיים לא אשכח אותך, אתה תמיד תישאר בלב שלי ושל נועם ושל כולנו".
ביוזמת המשפחה נקרא גדוד בשבט צופי גבעתיים על שם עידו, כדי להנציח את הערכים שעל פיהם חי ופעל.