דליה אטיאס דרעי ז''ל

קורות חיים

דליה, בת שמחה ויעקב דרעי, נולדה בעיר מידלת' במרוקו ביום י"ד בניסן תש"י (01.04.1950). היא גדלה במרוקו, למדה בבית ספר "אליאנס".

בשנת 1962 עלו דליה בת ה-12 והוריה לישראל, לנהריה. משם עברו לחיפה. דליה סיימה את לימודיה בתחום הקונדיטוריה ועבדה בחיפה.

בשנת 1968 דליה נישאה ליעקב אטיאס, ובני הזוג הקימו את ביתם בבית שאן. בעיר זו נולדו בין 1969 ל-1984 שמונה הילדים: רחמים, מרים, אירית, גילה, דודו, איציק, לימור וישראל. דליה עבדה ב"כיתן" כעובדת ייצור, ובהמשך כטבחית במטבחים שונים - במועצה מקומית בית שאן כטבחית לבתי ספר, במפעל "עוף טוב" ובמפעל "רבינטקס" למסכות אב"כ.

דליה ניהלה בית למופת. בין תכונותיה הבולטות נמנו החריצות, הנדיבות והעזרה לזולת. היא לא אהבה לשבת בטלה, ותמיד הייתה עסוקה - מנקה את הבית, מסדרת, מתקנת את הדורש תיקון, או עוזרת לסובביה. "מצב הניקיון והסדר אצל אימא היה לשם דבר", סיפר בנה, "מעולם לא ידעת אם היא מתכוונת לשטוף רצפות או שהן כבר נשטפו... הכול היה כל כך נקי ומסודר".

את כל ילדיה חינכה דליה לאהבת ה', התורה, ארץ ישראל וצה"ל. ואכן כל הבנים שירתו שירות מלא בצבא, וכל הבנות שירתו שירות לאומי. סיפר הבן ישראל: "אימא העלתה על נס את ערך המשפחתיות. דאגה לכל אחד ואחד מן הילדים ולאבא. בכל יום הייתה משוחחת עם כל אחד מילדיה, ורצתה לשמוע כי הכול כשורה. היה לה כישרון להבחין בקולו של הבן או בקולה של הבת כיצד הילד חש. כשהייתה בעיה כלשהי, כמה דאגה וניסתה לסייע בכל דרך אפשרית, החל מן הפן הרגשי וכלה בפן הגשמי".

בשנת 1989 עברה המשפחה לגור בירושלים.

ביום רביעי כ"ה בתמוז תשנ"ז (30.07.1997), בשעה 13:10 בצהריים, פוצצו שני מחבלים מתאבדים תיקי יד ממולכדים בהפרש של שניות זה מזה בשוק מחנה יהודה בירושלים. הפיצוץ הראשון אירע בסמטת התפוח, ומיד אחר כך אירע הפיצוץ השני כ-30 מטר משם, באמצע רחוב מחנה יהודה, מרכז השוק הירושלמי ההומה. 13 אנשים נרצחו במקום, שלושה אנשים נפטרו מפצעיהם בימים הבאים, למעלה מ-100 אנשים נפצעו ונגרמו נזקי רכוש רבים.

באותו יום הגיעו לשוק דליה ובנה ישראל, לקניות לקראת בר המצווה של ישראל שתוכננה להיערך מיד לאחר תשעה באב. כשכמעט סיימו את הקניות שלחה דליה את בנה להמתין לה בקצה השוק, בשעה שהיא ערכה קניות אחרונות. אחד המחבלים המתאבדים נצמד לדליה בעת שהתפוצץ, והיא נפצעה קשה, נשרפה והועפה מהמקום בו עמדה.

דליה הובהלה לבית חולים "ביקור חולים" במצב קשה, כשהיא סובלת מכוויות רבות, רסיסים ופגיעות בכל חלקי גופה. אחרי שהייתה כמה חודשים בבידוד, וגם מצבה הנפשי לא היה טוב, נקבעה לה נכות לצמיתות.

בשנים הבאות דליה לא הצליחה לחזור לעצמה. היא סבלה סבל רב, הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית, ואושפזה מדי פעם לתקופות ממושכות. "עם כל הסבל הרב המשיכה דליה לאחד את המשפחה", כתב בעלה, "ולאהוב כל אחד מילדיה ונכדיה בעוצמה אדירה. וכל אחד מהמשפחה החזיר לה אהבה". גם בימי חוליה דליה בלטה כסבתא נהדרת, אשר הקפידה להיות מעודכנת במצב של כל אחד מילדיה ונכדיה, התעניינה בכל האירועים בחייהם וידעה לתת לכל נכד את ההרגשה כי הוא היחיד והמיוחד בשבילה.

הוסיף ישראל, בנה של דליה: "מתאימה לאימא האמרה 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש'. מעולם לא התעצלה ולא אמרה קשה לי, או אין לי כוחות. היא נרתמה לעשייה תוך נתינת הרגשה טובה ולבבית, למרות שהיה לה קשה מאוד".

כך למשל בתחילת 2010, כשגופה של דליה כבר בגד בה והיא הייתה חולה מאוד, היא הצליחה להתגבר על כאביה ולשמוח בחתונת בנה הקטן. "לא הבנו מהיכן גייסה את כוחות העל עבור שבת החתן", סיפר הבן, "חייכה, אמנם חולה, אך האירה פנים לכולם בלב שמח".

ביום ג' בחשוון תשע"א (11.10.2010), כשלוש-עשרה שנים אחרי פציעתה, נפטרה דליה. בת 60 במותה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בגבעת שאול, ירושלים. הותירה בעל, ארבעה בנים וארבע בנות, חתנים וכלות, נכדים ונכדות.

כתב יעקב, בעלה של דליה: "דליה הספיקה לעשות בחייה הקצרים מה שלא הספיקו נשים רבות ומבוגרות ממנה. לעד ננצור אותה בליבנו ולא נשכח".

ישראל, בנה של דליה, כתב: "תמונותיה של אימא מלוות אותנו כל העת, הזיכרונות לא משים מהלב, הגעגועים גדולים מאוד והרגשת ההחמצה מכה בנו... הייתה לנו אימא מיוחדת, ואנו בטוחים כי היא שומרת עלינו מלמעלה. אנו מרגישים כי היא מלווה אותנו וברכתה מתקיימת בנו. יהי זכרה ברוך".