שמעון בוג מזרחי ז''ל

קורות חיים

שמעון, או שימיק כפי שקראו לו כולם, נולד בישראל בט' בתשרי תשט"ו (06.10.1954). אח לחנה ולרוזי. הוא נולד וגדל בפתח תקווה - אם המושבות. בן לרבקה, שעלתה לארץ מבולגריה בשנת 1948 לאחר ששרדה את מלחמת העולם השנייה, ולאברהם, מוותיקי פתח תקווה, אשר שירת בשיירות שעלו לירושלים במלחמת העצמאות.

שמעון למד בבית ספר יסודי ובתיכון מקצועי "עמל" בעירו. בתום לימודיו התגייס לצה"ל, לחיל חימוש.

משסיים שמעון את השירות הסדיר המשיך לשירות קבע כקצין. שירת 26 שנים בחיל חימוש, לחם במלחמות ישראל כחייל וכקצין גאה ונכון להגן על המדינה ויושביה. היה קצין אהוד בקרב עמיתיו ופקודיו, והשתחרר בשנת 1997 בדרגת סגן-אלוף.

שמעון נשא לאישה את שרה. בנובמבר 1977 נולדה מורן, מעיין נולדה במרס 1980 והבן אברהם נולד בנובמבר 1989. המשפחה התגוררה ביישוב בת חפר, ממזרח לנתניה. שמעון היה בעל ואבא אוהב, איש ישר, חבר נאמן ותמיד מלא הומור - בכל מקום שהיה התגודדו סביבו אנשים והקשיבו להלצותיו ולהערותיו, השנונות והציניות במידה. הוא היה פעיל ביישוב בו גר, תמיד הושיט יד לעזרה והתנדב לכל מטרה ששמע עליה. "אין טעם לחכות, צריך לעשות ואני עושה", כך נהג לומר.

מאז שחרורו משירות הקבע שמעון למד והתפתח בתחביבים שונים שאימץ במשך השנים. הוא אסף חפצים ישנים ודאג לשפץ אותם או ליצור מהם חפצי נוי שונים, למד את אמנות הוויטראז' ויצר דברי אמנות מדהימים, הממלאים את ביתו ומזכירים את נוכחותו בכל פינה.

שמעון היה בעל ידי זהב במלוא מובן המילה – כך בעבודות יצירה שבהן פיאר את ביתו, כך בטיפוח החצר בה עדר ושתל, בנה כלוב ענק לציפורים וטיפל בהן ובנה פינת ישיבה לאירוח ולמנוחה - רצפת עץ רחבה וגדולה, ספסלי עץ, שולחנות וכיסאות. את הכול בנה לבד, ודאג למקם את זה ברחבת הכניסה לבית. אהב מאוד לארח ב"זולה" שלו את חבריו הרבים, שמספרם הגיע עם השנים למאות ואף ליותר. לאחר מותו, כשבאו עשרות המנחמים לבית האבל, הם נשארו המומים מהייחודיות ומהחמימות של הפינה הנפלאה הזו.

במהלך כל חייו הירבה שמעון לטייל בארץ, וחרש אותה ברכב וברגל לאורכה ולרוחבה – הוא הכיר כל חיה, צמח ומשעול, ואהב לשמוע עוד ועוד סיפורים על בניית המולדת. את אהבתו הרבה לארץ ירש ממשפחת אביו (דור שביעי בארץ), ובטיולי המשפחה הנחילה לילדיו.

זמן מה לאחר שחרורו משירות הקבע בצה"ל החל שמעון לעבוד כקצין ביטחון במפעל באזור התעשייה "ניצני שלום", סמוך לטול כרם. גם בעבודתו זו היה אהוד מאוד בקרב העובדים והמנהלים, הן הישראלים והן הפלסטינים, שבהם ראה כאלה שבאים להרוויח את לחמם ולפרנס את משפחתם והשתדל לעזור להם כמיטב יכולתו. כשנשאל מדוע אינו נושא את הנשק עליו במסגרת תפקידו ומדוע אינו שם את האפוד, הוא השיב כי אינו יכול להסתובב עם הנשק עליו בין אנשים שהוא אוכל איתם מצלחת חומוס משותפת. הוא אמר ש"אבן הפינה בגשר שבין שני העמים, תהיה אולי... האפשרות לפרנסה משותפת".

ביום שישי כ' בניסן, ערב חג שני של פסח תשס"ח (25.04.2008), הצליח מחבל פלסטיני להיכנס בבוקר לאזור התעשייה "ניצני שלום" עם הפועלים, ומיד לאחר מכן הוא פתח בירי על העובדים במקום. שני אנשים נרצחו ביריות המחבל: שמעון מזרחי ואלי וסרמן.

שמעון היה בן 53 בהירצחו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין "המסילה" בעמק חפר. הותיר אם, אישה, שתי בנות ובן, שני נכדים ושתי אחיות.

ספדה אחותו של שמעון, רוזי: "קשה לי, כי אני האחות הצעירה אשר התייחסתם אלי (בעצם עד היום הזה) כקטנה... מה אפשר לכתוב על אדם שהיה כמעט מושלם? על מנהיג בצבא שבכל מקום העריצו אותו בגלל הרגש, השכל, ההתמדה, החברות - ומה לא?

איש משפחה למופת שגידל ילדים לתפארת והשאיר אישה בוכייה ואימא שהזדקנה ואחיות וגיסים ואחיינים וגם נכדים שכבר מתגעגעים. איש עבודה בכל רמ"ח אבריו, שותל, עודר, מגרף, משקה ובונה.

בבקשה! תתפלל על כולנו שנצליח להתאושש מאובדנך".