תפריט נגישות

אברהם דוד מוזס ז''ל

בן רבקה ונפתלי
נולד בו' בחשוון תשנ"ב, 14/10/1991
התגורר באפרת
נהרג בפעולת איבה
בל' באדר א' תשס"ח, 6/3/2008
מקום אירוע: ירושלים - ישיבת "מרכז הרב"
הובא למנוחת עולמים בכפר עציון
חלקה: 4, שורה: 2
הותיר: הורים וחמישה אחים ואחיות
אברהם דוד מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' 70

קורות חיים

אברהם דוד, בן רבקה ונפתלי, נולד בישראל ביום ו' בחשוון תשנ"ב (14.10.1991). נולד בירושלים, גדל בעתניאל שבדרום הר חברון ובאפרת שבגוש עציון.

בתום לימודיו בבית הספר "אורות עציון" ביישוב מגוריו עבר ללמוד בירושלים, בישיבה לצעירים שליד ישיבת "מרכז הרב".

סיפר חברו של אברהם דוד ללימודים, אלחנן צבי פורמן: "... אברהם דוד היה חייכן וטוב לב, הייתה לו עדינות שלא ראיתי ולא הכרתי בחיי. הערכתי אותו והתפעלתי תמיד מהחכמה והחריפות שלו בלימוד, בגמרא, בתנ"ך וכו'. כשקרא בתורה או ליתר דיוק כשהכין את הקריאה שמעתי אותו בלימודו. הוא דקדק בכל מילה ומילה ובכל דגש קל וחזק. כשלמד דבר חדש שלא הכיר מיד יישם אותו בפועל... תמיד בשיעור כשאברהם דוד היה מדבר הייתי מרותק לא רק לעצם הדיבור ולתוכנו, אלא לעיניים המבריקות ולמחשבה העמוקה...

אברהם דוד היה אד"ם כפשוטו, לא כעס אף פעם, דבר שעוד לא ראיתי אצל אדם אחר. כל הזמן היה ממלמל משניות, פסוקים וכו'. היה איש אשכולות, הכול היה בו מידות טובות ומעשים טובים".

ביום חמישי בערב, אור לל' באדר א' תשס"ח (06.03.2008), סמוך לשעה 20:30, פרץ מחבל חמוש לישיבת "מרכז הרב" בשכונת קריית משה בירושלים. בישיבה לצעירים התכוננו באותה שעה לחגיגת "קדם פורים" לרגל ראש חודש אדר, אולם מספר תלמידים עדיין שקדו על לימודם בספריית מרכז הרב. המחבל פתח באש מחוץ לבניין הישיבה ולאחר מכן נכנס לספרייה וירה לעבר התלמידים שלמדו מספרי הקודש. שמונה תלמידים נרצחו ולמעלה מעשרה נפצעו בטרם הצליח קצין צה"ל שגר בסמוך להיכנס לישיבה ולחסל את המחבל. אחד החללים במקום היה אברהם דוד.

בן 16 במותו. אברהם דוד הובא למנוחות בבית העלמין בגוש עציון. הותיר הורים וחמישה אחים ואחיות.

הוריו וחבריו של אברהם דוד העלו זיכרונותיהם בספר שתלמידי הישיבה לצעירים הוציאו לזכר קורבנות הפיגוע, ושמו – שמונה נסיכי אדם. בשער הפרק אודות אברהם דוד הובא ציטוט מספר "אורות התורה" ו', י"ב: "שקידת התורה מציירת יפה בנשמתה את התכונה הישראלית וצורתה המיוחדת, ובזה היא ממלאת את האומה חיים, כשימצאו בכללותה שוקדים רבים, וממילא כל אחד ואחד הפועל על פי חלקו, בונה הוא עולם מלא".

כתב האב נפתלי: "... כל כך הרבה תמונות של פניו חקוקות בזיכרוני. אני יכול להמשיך, לפרוס את הזיכרונות הכה רבים - של שמחות ועצב, של משחק ולימוד. לתאר איך הייתי לוקח אותו אתי לטיול בכל צהריים, על הגב, בתוך הוואדי שמתחת למבשרת ציון, כשהוא רק בן שנה. איך פעם בשבת באותה השנה, הוא ישב על ברכיי ותפס את מגש העוף של שבת והטיח הכול על הרצפה! הטיולים - באופניים סביב לכנרת; לאילת - לשחות עם הדולפינים; צפונה - ליהודיה בתוך הנחלים, בקיאקים בירדן; כאן על יד הבית - איך בפעם האחרונה שעלינו מנחל קטלב, הוא היה צריך להמתין לי למעלה, עד שאביו המתנשף הגיע. איזו שמחה לו!...

אך ראיתי את פניו בפעם אחרונה לאחר שהוא כבר ראה את פני הנצח, פנים אל פנים, ועזב אותנו. פיו היה פתוח במקצת. ללא חיוך או הבעת מה... ודרך הזיכרונות, האחיזה במה שכבר איננו, אני מנסה שוב לראותו כמו פעם. מה שאיננו, אנו מנסים להעלות בחזרה אלינו ושוב להביט בו. את בני אני רואה כתינוק חמוד, כילד עצוב, כנער מתוסכל. ברוקדו וספר תורה בחיקו, בקוראו בדייקנות בבית הכנסת, ברוכבו על אופניו מול חולות גוש קטיף...

להיזכר בו זה לאוהבו מחדש, וגם לאבדו שוב. הזכרונות הם לא פני הדברים כשלעצמם - אך יש בהם מתק בלתי מוסבר. לא נראה עוד בעולם הזה את פניו. אך נזכור אותם בכל יום".

כתבה רבקה, אמו של אברהם דוד: "... ישנם דברים שלמדתי רק מצפייה בך. למשל, מעולם לא ראיתי מקרוב אדם לומד במסירות כמוך. כן, ראיתי לימוד תורה, אך מעולם לא לפרקי זמן ממושכים ורצופים, בריכוז ובדבקות ללא הפוגה. הגעת לנקודה בה נראה כאילו אינך מפסיק מלימודך לעולם, כל מה שאמרת או עשית היה הפסקה רגעית, ומעולם לא איבדת את המיקוד...

יש דברים נוספים שלמדתי ממך פשוט מצפייה. אחד מהם הוא כיצד, 'תכלס', נראה אדם השומר באמת את לשונו מדיבור לשון הרע ואת אוזניו מלשמוע. אולי במקום שבו עד עתה חשתי כמעמידת פנים אצליח יותר כאשר יש לי דגם לחיקוי. דבר נוסף הוא כיבוד אם בלתי מתפשר שהשאיר אותי משתאה, חושבת 'כך לא אמור להסתיים דיון עם מתבגר' ואז משנסת את מתני בניסיון לחקות את גדלותך, למרות שאני מבוגרת ממך בעשרים וארבע שנים, ובוגרת למדי לרוב הדעות. כיבוד האב העצום שלך השפיע על יכולתי לראות אבני נגף מסוימות מתוך ענווה.

למדתי מנכונותך לעזור בעת הצורך, אפילו על חשבון לימוד תורה. הסברת לי שעבור מצוות מסוימות, ובהן גם צורות אחדות של חסד, מי שעדיין לא קנה את כל יסודות התורה צריך, במידת האפשר, לדחות את המצווה לאדם אחר שכבר קנה אותם. מעולם לא ניצלת עקרון זה להשתמט מעזרה...

העולם הזה, עם היותו אשליה, הוא אשליה משכנעת מאוד כי כך יצר אותו ה'. יהיו זמנים בהם חסרונך ייראה בלתי נסבל - עבורי, עבור משפחתך, עבור חבריך, עבור מוריך, עבור כל מי שאהב אותך. עלינו להתמודד ולחיות ללא התכחשות בעולם הזה אשר בו הסבל יכול להיות מייסר. אנא היה מליץ טוב על מנת לקרב אותנו לה' ברגעים מעין אלה, כי כל חייך עד וכולל מותך היו והינם קידוש ה'.

תודה על שהיית בני. אני אוהבת אותך".

לאה, אמו החורגת, כתבה: "אברהם דוד תמיד היה ילד להתגאות בו. לא רק חכם אלא גם פיקח, צדיק ומתחשב באחרים, וככל שהתבגר אף גדל להיות אדם חושב. התרשמתי מהאופן המודע שבו הוא בחר איזה אדם להיות. מצד שני הוא גם היה מאוד עקשן. היה מחונן בתחושה חזקה של צדק, התמדה, ונגיעה של קונדסות.

בחודשים שעברו מאז מותו, אני זוכרת. אני זוכרת את עיניו הכחולות בפניו הזורחות בפעם הראשונה שבה פגשתי אותו; את הפעם שבה נתן לאחותו את גביע הגלידה שלו רק משום שהיא ייללה שהיא רוצה אותו; הפעם שבה הוא התנודד בבית בפנים אדומות סוחב מארז של בקבוקי מים ששקלו כמעט כמוהו – רק משום שזה היה במבצע, ובמחיר טוב יותר מאשר בקבוק אחד; כשחזר הביתה מהישיבה וניקה את השולחן מבלי שהתבקש לעשות זאת; כששינן משניות כדי למנוע עצמו מלשמוע רכילות.

זכרונותי ממנו הם מעיין נובע של שמחה – האובדן והכאב, מיעוט הזמן שבו הוא היה חלק מחיי אינם מורידים. בני החורג אברהם דוד מוזס היה מתנה גדולה בחיי, מקור של שמחה בלא גבול. מותו הטרגי בשום אופן לא פוגם בזה".

דוד, אביו החורג של אברהם דוד, כתב: "... לא רצית לגשת לבגרות אלא רק ללמוד תורה. 'אם אצטרך אסתדר כבר, בעתיד', אמרת, 'עכשיו הזמן להשקיע את כל כולי בתורה'. הצלחנו לשכנע אותך בכל זאת לגשת לבחינות ללא כניסה לשיעורים, רק מתוך סיכומים בכתב. מכיוון שהייתה לך בעיה של פער בין היכולת האדירה שלך בע"פ לבין הביטוי בכתב הפנינו אותך לאבחון שיאפשר לך בחינות ע"פ. המאבחן, על מנת לבדוק את כתב ידך, ביקש ממך במהלך האבחון לכתוב פיסקה כל שהיא בצורה חופשית. יותר מאוחר הוא הביא לנו פיסת נייר ועליה מה שכתבת בכתב ידך - מילים מדהימות ומעין צוואה רוחנית, שיש לדעתי מקום לכתוב באותיות קידוש לבנה בכל ישיבה:

'התורה היא מטרת העולם ובה יאה לעסוק. התורה מחייה את הנפש ומתוקה מדבש. היא מנצלת את האפיק השיכלי ונותנת סיפוק אמיתי לרעב הנשמה. שאר ההנאות שהאדם נהנה לשם עצמן, אינן נותנות מענה אמיתי אלא כוזב לנפש. יש מצווה לעסוק בתורה. לימוד התורה שקול כנגד שאר המצוות ומקיים את העולם'."

אנו עושים כל מאמץ לדייק במידע המופיע, ומתנצלים אם אירעה טעות.
אם ברצונכם להעיר או לתקן פרטים בדף זה, אנא
צרו קשר.
בניית אתרים: לוגו חברת תבונה
פיתוח מאגרי מידע לוגו חברת דידקטי